מה למדתי בדרום אמריקה

בפוסטים הקודמים ספרתי על המורים שהיו לי בתחילת הדרך ועל מה שעברתי איתם ולמדתי מהם. ספרתי על נזיר הזן היפני, על אריקה המורה הראשונה שלי, ועל המורה הבדואי שלי מהגליל. בתחילת שנות השמונים, נסעתי לדרום אמריקה בניסיון לבנות לי שם חיים (מה שלא ממש הצליח לי, אולי בגלל שהייתי צעיר מידי), ובניסיון למצוא שם מורה או מרפא מקומי ללמוד ממנו.

בעיר הגדולה היה מאד קשה למצוא מרפאים אותנטיים, כאלה שבאמת ריפאו ולא רק מכרו חוויה של ריפוי לתיירים או לעשירים סקרנים. אז הרחקתי למקום אחר: כפרי, מאד פרימיטיבי, עני, מקום בו הכל נראה כמו לפני 300 שנה. פגשתי שם כמה מרפאים וחייתי בחברתם. למדתי מהם איך לשלוח את תשומת הלב לעולם של קסם ומסתורין.

היו שם הרבה אנשים שסבלו ממצוקות גופניות קשות, ללא שום סיכוי לקבל טיפול רפואי. אחד המרפאים החזיק בית יתומים. הוא גידל את הילדים וטיפח אותם מהתרומות שקיבל עבור הריפוי שנתן. הוא ריפא וטיפל, וגם לימד אחרים לעשות את מה שהוא עשה.

https://i1.wp.com/www.kapitari.org/wp-content/gallery/kapitari_gallery/peru-ayahuasca-kapitari-2011-0251-900x800.jpg

תמונה להמחשה מתוך האתר http://www.kapitari.org/

לא היה לי פשוט להיות חלק מהקבוצה שלו, כי הייתי לבן וכי גמגמתי את השפה. אבל בכל זאת שכנעתי אותו לסמוך עלי כי באתי בלי לרצות להרוויח – נתתי את שרותיי בחינם לכל האנשים בכפר שביקשו זאת. המרפא הסכים שאשתתף, ולאט לאט התחלתי לקחת חלק במה שהוא עשה עם הקבוצה שלו. במשך כמה ימים בחודש, בדרך כלל בשעות השקיעה, וכשהיה ירח מלא, נערכו טקסים שארכו לילה שלם. לפניהם עשינו עבודה על טיהור והיינו עסוקים בהכנות הדרושות לטקס, עד לאקט עצמו שבו השתתפו המרפאים והחולים יחד.

הטקס כלל ריקוד מונוטוני לקול תופים עם קצב שחזר על עצמו במשך שעות. האלכוהול ששתינו גרם לכך שלא תישאר מחשבה הגיונית בראשו של אף אחד.

קבלתי את הזכות להשתתף במעגל של הרוקדים והמרפאים, ובמשך תקופה חייתי בשתי מציאויות. האחת – מציאות של עליבות ועוני עם תנאים קשים ופחד, והשנייה – מציאות מדהימה של מסתורין וכח, אנרגיה וריפוי. במשך שמונה שעות רקדנו לקצב מדהים של תופים, כל אחד שתה משהו כמו ליטר אלכוהול תשעים אחוז, ונכנסנו למצב שהמרפא קרא לו 'לתת לספיריט לרכב עליך'. המונוטוניות של התנועה, המאסיביות של האלכוהול והכוונה החזקה של האיש שלימד אותנו, מחקו את המיינד שלנו.

מה שקרה שם למעשה זה שהוא הביא את תשומת הלב הגופנית של כל מי שהיו שם לרמה אחרת לגמרי ולעומקים מופלאים, שונים בתכלית מתשומת הלב היומיומית. כמה שהאמונה היתה גדולה יותר, כמה שהאלכוהול נשתה יותר והרגליים רקעו ברצפה מהר וחזק יותר, העוצמה של האנרגיה בגוף גדלה והשליטה של המיינד נחלשה. זה איפשר לגוף לזוז ולעשות דברים מתוך מצב תודעה שאפשר לקרוא לו טראנס או תודעה אחרת – מצב שבו גוף אחד מסוגל לעשות דברים מדהימים לגוף אחר.

המרפא עשה טקסים כדי "להזמין את ה spirits לרכב על התלמידים שלו". הוא קרא ל spirits בשמות, ויצר אווירה ששילבה טקסים מאפריקה, שאמניזם אינדיאני, סממנים של קתוליות – מיקס מדהים של מאפיינים מגוונים מאמונות שונות וממנהגים שונים. הכל כדי להשפיע על תשומת הלב של המשתתפים. במשך שעות ארוכות, גם החולים וגם המרפאים, הביאו את תשומת הלב שלהם למקום בו ניסים אפשריים.

https://i1.wp.com/img.socioambiental.org/d/209731-1/asurini_xingu_17.jpg

עוד תמונה להמחשה מתוך האתר http://img.socioambiental.org

אני זוכר בחורה צעירה שהזרוע שלה נשברה, התאחתה לא טוב, והיתה מאד עקומה. ראיתי את הזרוע שלה מתיישרת בדקות בתוך טראנס ריפוי כזה.

אולי כל זה נשמע רומנטי, אבל למעשה זה היה להיות חלק ממקום מאוד אפל. חלק גדול מהאנשים שריפאו והתרפאו היו נרקומנים, זונות, אלכהוליסטים… הרבה מהם אנשים שאוצר המילים שלהם לא עלה על חמש מאות מילים. לעסוק בריפוי עם אנשים כאלה היה מפחיד ומסוכן : החוויה של מוות אפשרי, במקום שבו כולם נאבקים על הישרדות וכולם צריכים ריפוי, היתה חוויה מאד מוחשית ומאד אינטנסיבית. הייתי חייב לנצל כל רגע.

לא היה לי את הרקע התרבותי והטקסי, לא את ההבנה של הסימבולים, ולא את העבר המשותף של האנשים שאיתם חייתי ולמדתי. אבל ראיתי איך תשומת הלב שלי משתנה ומתרחבת בלי הצורך באמונה, בלי הצורך בהבנה, רק מזה שהגוף קיבל פתאום את השרביט. הוא הפך לכינור הראשון והמוסיקה באמת באה ממנו.

 בהתחלה, כששתיתי, רקדתי ורקעתי, לא זכרתי כלום ממה שעשיתי או ממי שהייתי כשזה קרה. וכל פעם, אחרי שזה נגמר, היה לי כאב ראש נוראי במשך יומיים. מאז אני לא סובל ולא נוגע באלכוהול. אבל אחרי זמן, הצלחתי לשמור משהו מעצמי ומתשומת הלב שלי כדי לעקוב אחרי מה שקורה בזמן בו התרחשו הטקסים. מה שיכולתי לראות (למרות שאני עדיין לא באמת מבין את המושגים האלה) זה שזה לא ה "spirit שנכנס", אלא זה אני שהצלחתי להעתיק את תשומת הלב שלי מהמקום הקבוע והמסוים שלה למקום אחר שפתאום נעשה אפשרי. הבנתי שמכיוון שתמיד אני שם לב מאותו מקום, אני זקוק לבומבה איומה של אלכוהול, תנועה ומוזיקה כדי שאוכל להסיט את תשומת הלב שלי למקום אחר, למקום שבו אני פשוט נותן חופש לגוף שלי לעשות את מה שצריך. הבנתי שרק מכיוון שזה נחווה כל כך אחר ממי שאני רגיל להיות, אפשר לטעות ולחשוב שזה ה"משהו האחר" שמניע אותי ולא אני.

תוך כדי זה שהצלחתי להחזיק את תשומת הלב שלי למרות האלכוהול, ובאמת לשים לב מה אני עושה בתוך המהלך הזה, קבלתי מתנה אדירה: נוצר לי קיצור דרך מלא עוצמה וקצב שאיפשר לי את החופש לתקשר עם הגוף של אחרים. זה הבהיר לי שבשביל העולם שבו אני חי, עולם שאין בו טקסים ואלכוהול, אני חייב להבין איך לעבור ממצב של תשומת לב רגילה למצב של תשומת לב אחרת, שבה מתרחשת האפשרות לריפוי. זו מתנה שאני ממשיך לפתח עד היום.

במשך אלפי שנים מרפאים השתמשו באלכוהול, פטריות, קקטוסים, וסוגים שונים של סמים פסיכוטרופיים כדי לפתוח דלת לעולם בו ניסים יכולים לקרות. כשהייתי צעיר לא תפסתי את הנזק העצום שנגרם משימוש קבוע בחומרים כאלה. כשהגעתי לאותו כפר וחוויתי את זה על בשרי, הבנתי שלמרות שסצנות הריפוי האלה היו מאד מרשימות ומאד עוצמתיות, הן גבו מחיר כבד.

השימוש בפטיש גדול וכבד כדי לשבור מחיצה בתשומת הלב שלנו – מחיצה שדרכה ניתן לעבור מתשומת לב רגילה לתשומת לב מסוג שונה לחלוטין – שבר משהו גם בגוף של המרפא. המרפאים שפעלו כך חיו חיים קצרים וסבלו בעצמם מאינסוף בעיות ומחלות גופניות. הם לא הצליחו ליצור גשר בין שני סוגי המצבים, גשר שאותו הם יוכלו לעבור מבחירה. בריכוז, בשקט, בהתבוננות. בלי פטישים, בלי אלכוהול, ריקודים או סמים.

מה שחוויתי בכפר ההוא באותם חודשים היה משמעותי מאד למה שפיתחתי אחר כך. שם למדתי דרך חוויה איך ניתן לשים לב בצורה אחרת. איך אפשר להיות חד ועירני, לזהות ניואנסים של תנועה ותחושה בגוף של מי שמתרפא. שם פגשתי עוד צורה של היכולת ליצור אינטנסיביות גבוהה מאד של אנרגיה, והתוודעתי אל היכולת לנוע עם גוף של אדם אחר בצורה שתיתן לו את מקסימום היכולת להתרפא. היכולות האלה מושגות רק על ידי מתן תשומת לב שונה. זו המתנה שהופכת את המגע והתנועה למשהו עם כל כך הרבה עוצמה.

היום, יותר משלושים שנה אחרי, אני ממשיך להתאמן כל יום כדי להגיע לאותה רמה של חופש ותשומת לב. בלי העזרים הנלווים, אלא דרך יישומים של תשומת הלב שלי. אני בוחר לצעוד על הגשר: משקיט את המיינד, עובר לגוף ונותן לו לחוות את העולם ולהחזיק בשרביט. אני מוצא את המקום בו תשומת הלב שלי מתרחבת ומעמיקה כך שנוצר לי החופש שמאפשר לצעוד אל ובתוך הלא ידוע. שם, בתוך המסתוריות של בני אדם, ניתן למצוא את הכוח שיכול לרפא אותם. אצלי ואצלם.

ובמקביל אני מלמד אנשים לפתח דיסציפלינה, שבאמצעות שנים של אימון יוצרת דלת שאפשר לפתוח באופן מכוון. זה נראה פחות דרמטי ופחות מרשים מהטקסים והטראנסים, אבל האנשים שמצליחים ללמוד בדרך הזו נעשים בריאים יותר, צעירים וחזקים יותר. לפעמים גם יפים יותר, ולא נגמרים כבר בגיל שלושים. באמצעות הדיסציפלינה הזו ניתן להגיע לתשומת לב שיש לה כח מחזק ומרפא לכל מי שמעורב, ושאין בה מקבל ונותן.