המורה הבדואי שלי

בסוף שנות השבעים גרתי ליד טבעון. הקליינטים הראשונים שלי הגיעו אלי לשם או לקליניקה הקטנה שהיתה לי בחיפה. באותה תקופה סבלתי מכאבי בטן חריפים שתקפו אותי וייסרו אותי מאד. כאבים שלא ניתן להם שום אבחון. לא היה ברור מה המקור להם.  כל מה שידעתי על ריפוי, ואפילו על ריפוי בצמחים וניסיתי לעשות בעצמי – לא עזר. הרופאים לא ידעו איך לעזור לי.

למזלי, שמעתי מקליינטית שטיפלתי בה על מרפא בדואי בגליל שעושה ניסים ונפלאות. הגעתי אליו כדי לבקש עזרה.

זה לא היה לא טבעי בשבילי כי קודם חייתי על החוף בסיני בין בדואים, ומשהו בחיים של הבדואים תמיד משך אותי. כשחייתי איתם השתמשתי בכישורים שלי כחובש וכמרפא מתחיל, וזה נתן לי הרבה כבוד בעיניהם. הרגשתי מאד בבית איתם. נהניתי להיות איתם. לא מפליא לכן, שהרבה מהקליינטים שלי באותה תקופה כשגרתי ליד טבעון, היו בדואים מהאזור.

המרפא הבדואי שעליו שמעתי גר בכפר קטן בין נצרת לטבריה. כפר שהיום כבר נראה כמו עיר, אבל גם אז לא היה פשוט להתמצא בו. בשנים ההן היחסים בין יהודים לערבים לא היו טעונים כמו היום, להסתובב לבד ולהרגיש רצוי בכפר ערבי לא היה עניין מיוחד.

כשהגעתי לבית שלו, חיכיתי באולם ענק יחד עם עוד 40 איש שהיו ביניהם ערבים מנצרת, בדואים מהאזור ויהודים מזרחיים מכל הארץ. הרגשתי שאני בולט שם בגלל העיניים הכחולות שלי והמראה האשכנזי שלי… חיכיתי עם כולם. מדי פעם הציעו לנו קפה ועוגיות . כשנכנסתי לחדר לפגוש אותו ראיתי גבר גדול מאד ושמן, עם קול בס עמוק וחזק, ועם מבט מאד נוקב. הוא שאל אותי לשמי, ועשה איזשהו תרגיל שהזכיר לי גימטריה תוך שהוא משתמש בקוראן. עד אותו זמן לא ידעתי שגם מוסלמים עושים דברים כאלה. ידעתי רק על קבליסטים. הוא אמר לי כל מיני דברים עלי, על המשפחה שלי ועל מה שאני עושה. הוא אמר לי שאני יודע בדיוק איפה כואב לאנשים ולא מפספס את זה אף פעם. וירד עלי, פשוט כך, בצורה מאסיבית, על זה שאני לא עושה את מה שאני באמת צריך לעשות : שאני לא מפתח את היכולות שלי בתחום הזה באופן מלא. הוא אמר את כל זה מתוך תפיסה מאד דתית, ובדגש על היחסים שלי עם אלוהים. הוא גם שאל אותי על האמונה שלי, והתייחס לכל מה שקורה לי בחיים מתוך הקשר של אמונה. כששאלתי אותו אם הוא מדבר על יהדות או על דת אחרת הוא אמר שלאלוהים לא משנה איך קוראים לזה. ושלמעשה, אני לא משרת אותו, את אלוהים, כמו שצריך. אחרי שהוא צעק עלי במשך דקות ארוכות, הוא נתן לי זרעים ואמר לי לערבב אותם עם דבש ולאכול מהם פעמיים ביום. הוא אמר לי לחזור אליו לאחר שבועיים.

יצאתי מהפגישה איתו די סקפטי כי הייתי קטן אמונה, וכל הרעיון של דתות, מכל סוג, מאד לא מצא חן בעיני, אבל לקחתי את התרופה שהוא רקח לי ותוך שבוע התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב.

בשבועיים האלה הייתי מאד עסוק בחשיבה ובהתבוננות על המושג אמונה. אמונה ללא קשר לדת מאורגנת אחת או אחרת, אלא על אמונה שמתמקדת ביחסים שלי עם הבריאה.

לאחר שבועיים חזרתי אליו הרבה יותר בריא וחזק (אפילו העליתי 2 קילו) ועם בהירות גדולה יותר על איפה אני עומד בקשר עם האמונה שלי. בשיחה שהייתה לי איתו הוא הבהיר לי שכל מה שהוא עושה זה להשתמש בכח של האמונה : שככל שהאדם מאמין יותר – כך לריפוי שהוא נותן יש אימפקט חזק יותר והתוצאות גדולות יותר.

במשך מאות שנים הבדואים היו מעורבים בכל התנועה של תרופות מסין לאירופה. הם לא היו רק בלדרים. הם גם רכשו ידע מאד עשיר בתחומים האלה. והוא היה צאצא של הידע הזה. הוא היה בקי בכל מה שקשור לתזונה ותרופות, והיתה לו הכרות עמוקה עם רפואה קדומה שניזונה מהשפעות שמקורן במצרים,  הודו, תורכיה, ואפילו סין. אבל מעבר לזה, מה שהוא עסק בו זה ריפוי באמונה. הוא לא רק גרם לאנשים מאמינים להשתמש באמונה שלהם כדי להבריא, אלא גם יצר מאמינים מלא-מאמינים. הוא הזמין אותי לבוא לעבוד איתו, והציע לי לטפל בכל מי שבא אליו עם כאבי גב או עם כאבים בשרירים. קבלתי מזרון על הרצפה בחדר שהוא עבד בו, וכך עבדנו שנינו משש בבוקר עד שמונה בערב, מלבד הפסקות לתפילה. הוא היה מקבל קרוב למאה אנשים ביום. חלקם לדקה או שתיים, אחרים לשיחה ארוכה.

הוא היה אדוק מאד. למרות הסוכרת שהיתה לו ועודף משקל רציני הוא עלה לרגל, ממש בהליכה ברגל, מהכפר שלו בגליל עד למכה ובחזרה. לטענתו, רק בזכות כוחה של האמונה הוא הצליח בכך.

דברנו בינינו בעברית, עם הזמן הערבית שלי קצת השתפרה, אבל אני ממש לא טוב בלימוד שפות, אז רוב התקשורת בינינו היתה בעברית. בחודשים שהייתי איתו היינו יוצאים לחפש עשבי מרפא בגבעות מסביב לכפר. למדתי ממנו המון על צמחי הארץ. היינו הולכים שעות בין הגבעות בגליל, אני ראיתי עשבים וקוצים והוא ראה אוכל. למדתי ממנו איך אפשר לשרוד בשטח. כמה פעמים הוא לקח אותי איתו לשכם לקנות מחנויות קטנות בקסבה את התרופות הספציפיות שהוא היה צריך, ושם פגשתי את מה שהיום כבר לא נגיש לישראלים (ואולי כבר לא נגיש בכלל) : את התרבות שהיתה כאן לפני התורכים, האנגלים, היהודים…. את היופי הנעלם שרק הנוודים פוגשים בארץ שיש בה מעט אנשים.

בחודשים שעבדתי עם קליינטים שהוא נתן לי, ראיתי אותו משתמש בכח של אמונה כדי לרפא. מה שלמדתי זה שהמון מהסבל האנושי מיוצר על ידי האדם עצמו. ראיתי בבהירות איך סרטים שאנחנו מריצים בראש שלנו, כעסים, שנאות, פחדים, חשבונות פתוחים ועלבונות – מביאים אותנו למצב שאנחנו פוגעים בעצמנו באופן נואש. ראיתי מול עיניי את הנזקים הפיזיים של אותן תקיעויות מופיעים כמחלות, כאבים כרוניים וסוגים שונים של סבל ומצוקה.

ראיתי אותו ניגש לאנשים ששרויים עמוק בתוך מצוקות כאלה ויוצר סיטואציה סופר דרמטית ומאד אינטנסיבית עבורם, ובמקביל מעיר בהם אמונה גדולה במשהו גדול יותר מעצמם.

במשך כל הזמן הזה לידו ראיתי ניסים רבים קורים – אנשים שמשנים מצב חוויתי במאה שמונים מעלות תוך דקות ספורות. אבל גם ראיתי את החולשות של הגישה הזאת, של ריפוי באמונה, כי האנשים שאיתם הוא הצליח מאד היו אלה שלא רק האמינו שהוא יכול להצליח איתם, אלא אלה שהאמונה היתה חלק תשתיתי בחייהם. אלה שאמונה היתה הדרך שלהם להיות מחוברים למציאות ולחיים. וזה מה שאיפשר לו להגיע אליהם. ככל שהאנשים היו מודרניים יותר, אינטלקטואלים יותר, ועסוקים בהבנה ותובנות – היה לו הרבה פחות אימפקט עליהם.

היכולת שהיתה לו לקרוא לתוך אנשים במהירות גדולה ולדעת לדבר בשפה שלהם, לדוג בתוכם את האמונה גם אם היא נכה, צולעת או גוססת, ולבנות משהו מתוך זה, אפילו באופן זמני – הייתה מרשימה בצורה לא רגילה.

תמונת המחשה (זה לא אני ולא הוא בתמונה) התמונה מ – https://sinaisafari.wordpress.com

הבנתי דרך העבודה איתו שאני חייב שתהיה לי היכולת לצעוד לתוך הלא ידוע. לתוך האינסופי שמעורר את התחושה של התרחבות. של אמונה או של משהו גדול יותר מהגבולות הרגילים שכולנו מחזיקים בדרך כלל. עד היום אני ער לזה בזמן שאני עובד עם אנשים. האתגר שלי הוא לבוא במגע עם זה בתוך עצמי. לחוות את זה. ומתוך זה לפעול. מתוך זה ללמד.

מה שהיה שם לא היה שמאניזם פופולארי, ולא היה בזה טיפה של ניו-אייג'. זה היה בדואי לחלוטין. בחלק מהטיפולים שלו הוא השתמש בברזלים מלובנים שהשאירו צלקות קשות על גופם של המטופלים. למשל, כדי לרפא דלקת חריפה באישייאס הוא היה עושה שתי כוויות – אחת בגב התחתון ואחת בגב כף הרגל עם ברזל מלובן או עם חתיכת בד מגולגלת. לאחר האקט של הכוויה הוא היה שם על זה עלים של לימון או גפן ויוצר מוגלה במקום, ואז במשך חודש ימים דואג שהפצעים יפרישו מוגלה כל הזמן. אם מתעלמים מהצלקות האיומות שנשארות אחר כך זה היה אחד הטיפולים הכי אפקטיביים שראיתי בדלקת חריפה. זהו סוג של טיפול שאיפשר לי לראות איך ניתן לעודד את הגוף להבריא דרך שימוש במערכת החיסונית שלו. מדובר בידע שמקורו מאד קדום, ושבעבר היה נגיש לבני אדם ומאד נפוץ בזמנים שלאסתטיקה היתה משמעות אחרת, והצלקות התפרשו כסיבה למתן כבוד למי שנשא אותן.

מהמורה הבדואי שלי לא למדתי במה להאמין, למדתי לגעת ולדעת בעומק החוויה שלי שאני יכול לעבור את כל הגבולות שלי כל הזמן. הוא דרש ממני להיות בשיאי. הוא דרש שתשומת הלב שלי לא תתחבא במוכר ובידוע אלא תתרחב לתוך מה שלא ידוע לי. לתוך האמונה שיש כח שמאפשר ריפוי. הוא דרש ממני לחוות אותו, ולתת אותו.

אחר כך, כמורה בעצמי, עשיתי המון טעויות כשניסיתי לעשות עם התלמידים שלי את מה שהוא עשה איתי ועם הפציינטים שלו. עוצמה, ישירות ורשות למרפא לעבור דרך כל המחסומים מתקבלים ברצון ואפילו מובנים מאליהם בתרבות הבדואית, שם הם מתקבלים כאקט של כבוד ואהבה. אבל בתרבות המערבית שלנו זה ממש לא כך. לא לקחתי את זה בחשבון ושלמתי על זה ביוקר. אבל זה חייב אותי למצוא את הנתיב שלי. את זה שיתאים לאנשים שאיתם עבדתי ואיתם אני עובד היום.

אני אסיר תודה לו על זה, ומשתמש עד היום בהרבה ממה שלמדתי ממנו. אין לי ספק שזה מה שנתן לי את הבסיס לפיתוח שיטת גרינברג, ואת הבסיס לתפיסה של  body attention. זה מה שהראה לי עד כמה יש לאנשים גם את הכח להזיק לעצמם, וגם את הכח לרפא את עצמם. זה מה שהראה לי עד כמה יש לנו מה ללמוד על מי אנחנו.

וגם כיום, כשאני מביט לאחור ומביט קדימה, אני שמח לחזור להיות בישראל, במקום שמעורר בי את הקרבה למקורות ההשראה שהוא נתן לי.