באחת התגובות לפוסט הקודם שלי התבקשתי להרחיב אודות אחד מהמשפטים שם. כתבתי שם, בין היתר, שאריקה הראתה לי שכאב לא אומר שאין מקום להומור, שהם יכולים להיות ביחד. משום כך החלטתי לחרוג מסדר הארועים ההיסטוריים ולכתוב על הקשר ביניהם. חשוב לי להדגיש שהומור זו לא הדרך היחידה, זו רק אחת אופציות להתמודד עם פחד וכאב. לי אישית, האופציה הזאת היתה קשה במיוחד…. כי יש לי נטיות דרמטיות. כי תמיד היה לי קל יותר להיות עצוב מאשר לצחוק ולשמוח… כך שהומור באמת אתגר אותי…..
האתגר הכי גדול בהתמודדות עם כאב ופחד זה למצוא נקודת התייחסות שהופכת אותם לכח תומך, לחברים, לעוצמה חיובית, למשהו שפותח אופציות חדשות ויוצר מרחבים חדשים לאופן שבו אנחנו חווים את עצמנו.
בהומור יש עוצמה וכוח והוא יכול לשמש כלי שמאפשר לעכל פחד וכאב ולהפוך אותם למזון שמעצים, מבריא ומחזק.
אני זוכר את עצמי נאבק עם פחד וכאב מאז ומתמיד – לעיתים מצליח לנצח אותם ולחיות בלעדיהם, לעיתים מוכה על ידם והופך לעפר ואפר, ולעיתים, וזה הכי מעניין, מצליח לחיות איתם בשלום כמו עם חברים ומרוויח מהעוצמה שיש בהם.
איך בדיוק זה קורה ? אחת מהצורות היא כאשר הומור נכנס לתמונה.
זה הכח שיש להומור – היכולת לא לקחת את זה, מה שזה לא יהיה, ברצינות.
היו זמנים בחיים שלי שהייתי מאד קרוב למוות ושם הנטייה האישית שלי היתה, לפחות בהתחלה, לקחת את זה מאד ברצינות. רצינות הופכת פחד לפאניקה, ואת הכאב היא הופכת לדרמה גדולה.
לפני כמה שנים, כשהתפוצץ לי האפנדיציט, חוויתי את אחד הכאבים הכי מאסיביים שהיו לי בחיים. הגעתי לבית חולים עם דלקת קשה מאד בבטן, עם אפנדיציט מפוצץ ודי קרוב למוות. ידעתי, בגלל הרקע שלי, מה באמת קורה לי, והבנתי לחלוטין שיש סיכוי סביר שלא אשרוד את הלילה. עברתי שלוש שעות של המתנה לניתוח. מחכה ומרגיש איך הדלקת בבטן מחריפה בכל רגע. שכבתי על המיטה בחדר מיון ובגלל שזה חדר מיון בספרד גם לא נתנו לי מורפין, רק משהו קל נגד כאבים כמו אקמול… ואני שוכב לי שם עם הכאב הזה ועם הידיעה שאם הם לא מנתחים אותי במהירות הם הורגים אותי. עם סיטואציה כזו שיש בה כל כך הרבה פחד וכאב, מצאתי בבת אחת את המקום שיכולתי לצחוק עם עצמי ועם האנשים שהיו איתי שם. קלטתי ששום דבר לא בשליטה שלי. מלבד מה שאני יודע לעשות עם עצמי. ואז… האסימון ירד לי. הרפיתי את כל השרירים בגוף שלי, נשמתי ממש עמוק, כי אולי זאת הנשימה האחרונה שלי, נכנסתי לשקט הכי עמוק שאני יכול, והייתי במצב של לסמוך לגמרי על העולם כי גם ככה הוא ממילא יעשה בי מה שהוא רוצה. במצב הזה חוויתי שגם הפחד וגם הכאב הם רק חלק ממני. הם לא רומסים אותי. אני התרחבתי ככה שאני מכיל אותם.
היכולת למצוא הומור בתוך סיטואציות כאלה מאפשרת טרנספורמציה – במקום טראומה מופיעה הזדמנות לחיות עד הסוף, במאה אחוז.
המוות שלנו כשיחליט לבוא – יגיע : לא משנה מה נעשה, ולא משנה באיזה בית חולים נהיה מאושפזים ומי יהיו שם סביבנו.
הנוכחות של המוות מביאה את הדבר הכי כואב – את הכאב של האובדן של כל מה שאהבנו, ואת הפחד הכי מפחיד – שלא נראה, ננשום או נהיה עוד. אם זה נמשך מספיק זמן והנוכחות של זה לא פירקה אותנו, אפשר למצוא את המתנה של הומור בתוך החוויה הזו של כאב ופחד.
זה לא שהומור מציל ממוות, אבל הומור מאפשר לא לסבול ממנו כל כך עד שהוא בא. כשיש לנו הומור תוך כדי חוויה מפחידה וכואבת זה מאפשר שהחוויה לא תתקבע כטראומה בזכרון שלנו ובגוף שלנו.
אני כבר ארבעים שנה מלמד אנשים לעשות טרנספורמציה עם הכאב והפחד שלהם ואני עושה את זה במגרש שבו העוצמות האלה חיות – שזה בגוף שלנו. אני מלמד אנשים לאפשר לעצמם לחוות פחד וכאב לא במקום שבו לוקחים אותם ברצינות אלא במקום שיכול גם לצחוק במקביל. המקום הזה הוא הגוף שלנו.
צחוק הוא אחד הביטויים של הומור. כשאתה צוחק – משהו בך הפסיק לקחת משהו ברצינות באותו רגע : העיניים תופסות את הזווית המצחיקה של הסיטואציה, הסרעפת נעשית רפויה כי עולה בה צחוק שבא מהבטן, הנשימה מתרחשת באופן אחר שמניע ופותח את המרחב סביבנו. הומור נותן אפשרות לגוף להניע את האנרגיה שלו מלמטה למעלה ובחזרה.
אחד השיעורים המהותיים בהם התאמנתי לאורך השנים הוא למצוא ולהכניס הומור. למצוא את המקום בו פחד כאב והומור מתקיימים בגוף באותו זמן. לא לקחת את עצמי ברצינות תהומית וכבדה. לתת לדברים ללכת וליפול לתוך העבר ביתר קלות. למצוא קלילות ויכולת משחק עם הדברים הקשים של החיים.
אתמול עבדתי עם איש פגוע ראש שהיה לו נורא קשה ללכת. אז רקדתי איתו, וזה היה לו קל. ללכת הופיע לו כחשוב, רציני, משמעותי, כמו משהו שהוא מוכרח להצליח בו ויהי מה. כשרקדתי איתו והייתי ליצן לצורך העניין, הוא התגלגל מצחוק מהשטויות שלי, ולא שם לב באיזו קלות הוא מתנועע על האדמה. וגם כשהראיתי לו כמה זה קל הוא המשיך לצחוק בגלל שהוא קלט עד כמה ברצינות הוא התייחס להכרח ללכת.
כאב ופחד היו ויהיו תמיד. אני כאדם אפגוש אותם עד מותי ללא הפסקה. ההרפתקה האמיתית בתוך המאבק הזה היא להוריד את הכבדות והחשיבות שאנחנו נותנים לעצמנו וליצור הומור. ואגב, זה גם מאפשר לתת את זה הלאה לאנשים אחרים סביבנו, כי לא רק כאב ופחד מדבקים – גם צחוק והומור מדבקים.
הבלוג של אבי גרינברג 