אריקה קנולר היתה המורה הראשונה שלי. אישה מיוחדת ומרשימה, שתרמה לחייהם של הרבה מאד אנשים. היא נולדה בהולנד, ובזמן מלחמת העולם השניה, במשך שלוש שנים, הוסתרה על ידי פסיכיאטר מאמסטרדם. מאוחר יותר היא נישאה לו.
אריקה הצילה אותי. באתי אליה מחפש, מלא בכאב שכבר היה שם קודם והשירות בצבא רק החריף, ובעצב שהיכרתי עוד כילד. עד היום לא ברור לי למה, אבל אריקה "אימצה" אותי ופתחה לי דלתות: גם בי, גם לעולם חדש ומרתק, ואפילו את זו של הבית שלה, כשהזמינה אותי לגור אצלה כשמצאתי את עצמי בלי בית.
שום דבר לא היה "נורמאלי" או מקובל אצל אריקה. היא חיה כמו היפית, וזה התאים לי מאד. הרהיטים בבית היו מזרונים ומחצלות שנפרשו על הרצפה, על הקירות היו באטיקים, בדים הודים ותמונות סוריאליסטיות, באויר היו ריחות של קטורת ופאצ'ולי, ותמיד נרות דולקים ומוזיקת סיטאר ברקע.
אריקה קנולר בגיל 84, צולמה ב- 1998
תנועת ה"ניו אייג'" התחילה להיות פופולארית במערב באותם שנים, ודברים חדשים, חסרי בסיס מדעי, נעשו נוכחים וקבלו משמעות וערך. אריקה היתה אחת הדמויות שייצגו את זה בחיפה. היא הביאה לארץ את שיטת הגשטאלט, וגם עסקה בשיטת ריפוי שנשענה על מדיטציה ספירלית, שיטה שפיתח אמריקאי בשם ברו ג'וי, שמשלבת מדיטציה, נשימה, ועבודה על מרכזי אנרגיה וצ'אקרות מחוץ לגוף. בסביבתה של אריקה היו אנשים שעסקו בפסיכותרפיה ובודהיזם, מדיטציה ומוסיקה, תיקשור שמשתמש בטארות והילות … עולם שלם, עשיר ושונה נפתח לי דרכה, הכרתי אנשים מיוחדים וגישות מיוחדות.
אריקה עבדה ולימדה פרטנית ובקבוצות. כמטופל שלה, כאב ועצב זה מה שהעסיק אותי. דרכה, כאב הפך גם למשהו יצירתי. יכולתי לא רק לכאוב אלא גם להשתמש בכאב כמנוע שדחף אותי להתקדם. אריקה הראתה לי שכאב לא אומר שאין מקום להומור, שהם יכולים להיות יחד. היא לא דיברה על זה, אבל היא חיה כך, כי למרות שבעבר שלה היה כל כך הרבה קושי וסבל, היה בה הומור. ככל שמצאתי שאני יכול לתת לאחרים בצורות יותר אפקטיביות – מה שחוויתי ככאב עבר טרנספורמציה והפסיק להופיע כסבל.
במשך שלוש שנים הייתי שוליה של אריקה. אולי איך שהיא התרשמה מהדרך שעשיתי בתור מטופל, הביא לזה שהיא הזמינה אותי לעבוד איתה – להיות אסיסטנט בעבודה שלה עם אחרים. יחד איתה הייתי מכין את החדר לעבודה, עושה את כל הדברים הטכניים, מסייע בתרגול ומעביר חלקים במפגשים. היו לנו שיחות ארוכות על מהות הריפוי שאנחנו עושים. היום אני רואה איך היא בחרה לסמוך עלי, ולא חשוב כמה צעיר, מבולבל ולא בטוח הייתי.
אריקה לימדה אותי לעבוד ללא שום מגע בגוף. רק סביבו. זה היה מדליק לאללה. בבת אחת נהיה לי ברור שהאימפקט של מה שאני מצליח לעשות נשען על היכולת שלי להיכנס למדיטציה, ולכוון את תשומת הלב שלי לאדם שבו אני מטפל. במיוחד כשלא נגעתי. ראיתי שכמה שאני נכנס לזה יותר, אני מצליח להכניס גם את המטופל שלי לאותו מקום ודברים טובים קורים.
אריקה נפטרה בשנת 2008, בת 94. לא פגשתי אותה הרבה שנים, אבל מידי פעם הייתי שומע סיפורים, שהראו לי שאריקה נשארה נאמנה למי שהיא: לחופש, לחוויה של "להיות בחיים". לפעמים סיפרתי לאנשים קרובים לי על אריקה. הם אמרו שאפשר לשמוע עד כמה היא היתה חשובה בחיי. וזה נכון, הנוכחות שלה באותה תקופה בחיי היתה מהותית בעיצוב הדרך שלי. הרווחתי ולמדתי ממנה כאדם; סקרנות והומור, מוכנות להתנסות בכל דבר, ופתיחות אמיתית להכל. ומעבר לכל אלה, אריקה היתה מאוד משמעותית בבניית התובנות שלי על כאב, הנושא הכל כך מרכזי בכל מה שאני מלמד ועוסק בו כבר כמעט 40 שנה, והיא אחת מאלה שלימדו אותי לעשות לו טרנספורמציה.
אני זוכר את אריקה בהמון הערכה, ועם הרבה כבוד ואהבה למי שהיא היתה עבורי.
הבלוג של אבי גרינברג 