למה תשומת לב? ועוד לגוף?

בגיל 17 הגעתי לתובנה שהעולם ואני עשויים מתשומת לב. היום, קשה לי להבין איך ולמה הגעתי לזה. אולי בספרים שקראתי היו רעיונות דומים, אבל התחוור לי לחלוטין שלחיות, באמת לחיות, אומר להגיע לרמה גבוהה של תשומת לב ולפתח אותה כל הזמן.

קשה לי לזכור מה באמת היתה המשמעות של תשומת לב אז, עבורי. אבל אני זוכר שהיה לי ברור שהטעם שיש בביצה מטוגנת איכותית הוא תוצאה של רמת תשומת הלב של מי שמכין אותה. זה לא שבשלתי באותן שנים. ממש לא. עברו הרבה שנים עד שהצלחתי לשדך בין תשומת לב לבישול, אבל היום כשאני מבשל אני עושה את זה כאקט מכוון שמפתח ומצמיח את תשומת הלב שלי.

היה לי ברור כבר אז שזה הדבר שאני הולך להשקיע בו את כולי. ומאותו זמן כל הרפתקה שנכנסתי אליה, כל תחום שרציתי ללמוד ולרכוש לעצמי התרחשו בתוך ההקשר הזה.

מה זה תשומת לב

כשאנשים מדברים על תשומת לב הם מתכוונים למשהו שיש לנו, שלפעמים אנחנו שולטים בו ובוחרים להפעיל אותו ולפעמים אנחנו קורבנות של החוסר שלו.

בדרך כלל אנחנו חושבים שתשומת לב היא תוצר של חשיבה. "אני צריך לחשוב כדי לשים לב". מה שאני מתאמן בו, מפתח ומלמד הוא תשומת לב שבאה מהגוף שלנו, שמכילה גם מחשבה אבל בעיקר את האפשרות לשים לב לתוך הגוף וסביב הגוף כאפשרות טבעית של הגוף. תשומת לב גופנית (body attention) היא החוויה של להיות חי. להיות בחיים. היא נוכחת בכל הגוף שלנו ומכוונת סביבנו כדי שנוכל לשרוד בעולם. אנו יכולים למלא את עצמנו בתשומת הלב, או לסגת ממנה ולהתמקד בשיח שמתנהל בראש שלנו.

תשומת לב גופנית היתה כלי זמין ואפקטיבי שאיבדנו כבני אדם. אנחנו יכולים וכדאי לנו להשיב אותו לעצמנו בחזרה. כל אקט אנושי יכול להיות מלא בתשומת לב או חסר בתשומת לב. אנחנו בוחרים אם ועד כמה לשים לב. מכיוון שתשומת לב היא ההקשר הרחב של חיינו, לא לשים לב אומר שאנחנו לא בדיוק חיים.

מה שניסיתי ללמוד מהמורים שלי זה איך הם שמים לב. מהר מאד הבנתי שאני יכול ללמוד את מה שהם עושים, להעתיק מהם את המתכונים, הפתרונות, או את הסגנון שלהם – אבל אז הלימוד שלי יהיה מוגבל מאד: אינפורמציה ללא המהות.

כשלמדתי מהמורה הבדואי שלי ניסיתי ללמוד איך הוא חווה את הגבעות בהן הלכנו, איך הוא קלט את האויר, את האדמה, את הצמחים, איך הוא נע בשלווה ובביטחון כאילו המקום הוא חבר שלו. מאריקה למדתי איך לשים לב לקושי רגשי וכאב עם כל אדם. כי רק מתוך מצב של תשומת לב ניתן לפתוח לאנשים את האפשרות לגעת בכאב וברגשות שלהם.

אני זוכר את הפעם הראשונה שנגעתי בכאב ונתתי לו לגעת בי. עברתי דרך רחמים על אותו אדם שבו טפלתי, דרך פחד שהוא לא ייצא מזה, דרך לנסות למצוא כל מיני פתרונות אינטליגנטים ואפילו דרך ייאוש וחוסר אונים שאין לי שום סיכוי לעשות עם זה משהו. עד שהצלחתי למצוא מקום בתשומת הלב שלי בו הכאב של האדם קורע אותי, אבל אני לא מגיב, אני נשאר שם. שקט. שליו. מוחלט. נושם. ולא זז משם מילימטר.

כל מורה וכל דרך שעברתי בה הרחיבו עוד ועוד את היכולת שלי לשים לב.

איך פחד וכאב קשורים לתשומת לב

רוב העבודה שלי לאורך כל השנים היתה עם כאב ופחד.

כאב ופחד הולכים ביחד. כי כאב מפחיד, ופחד לאורך זמן כואב. לרוב אנחנו חווים את שניהם במקביל. אז כשאני מדבר על כאב אני מתכוון לשניהם….

במאבק עם כאב כרוני נחשף מה אנחנו עושים עם תשומת הלב שלנו בצורה מאד חדה. מאד נוקבת. רובנו, כאשר כואב לנו, והכאב נמשך ונמשך, מוצאים טריקים ופטנטים למיניהם כדי להפסיק לשים לב למה שמציק לנו. אנחנו מתעלמים, מתגברים, משכיחים, מנסים לעבור למקום אחר בראש שלנו, והכל רק כדי לא לשים לב לכאב. אותו דבר קורה עם פחד.

אנחנו לא רואים בכאב ובפחד חברים. התרבות, החינוך, ומסגרות החיים שלנו לא מלמדות אותנו איך לחיות איתם. להיפך, התרבות שלנו מחנכת אותנו די בשיטתיות לתת תשומת לב מינימלית לכל מה שקורה מסביבנו ובנו, ולעומת זאת, כן לשים לב למחשבות שלנו – לדברים שאנחנו אומרים לעצמנו.

זה הופך את המאבק להחזיר לעצמנו את תשומת הלב הטבעית של הגוף, שאיתה נולדנו ואותה לאורך השנים איבדנו, למאבק לא פשוט. מבחינתי זהו מאבק מאוד כדאי ומאוד מהותי.

אובדן תשומת הלב לטובת המיינד

תשומת הלב העיקרית אותה איבדנו, לה אני קורא תשומת לב גופנית, היא היכולת של הגוף שלנו לחוות את עצמו ואת סביבתו בצורה ישירה ללא פרשנויות שבאות מההיסטוריה, וללא הסברים שבאים מהמיינד. אותה תשומת לב גופנית, אצל רוב האנשים, נעלמה בגיל מסוים ויחד איתה נעלמו הרבה דברים שרק הגוף יודע לעשות, כמו לצחוק בחופשיות, לא לקחת את עצמי ברצינות, להרגיש קל וחופשי ללא הגבלות, להיות מסוגל לנשום עד הסוף, לזוז בלי חשבון, לשחק, להתרפא, כל הדברים שהתאים בגוף שלנו יודעים יותר טוב מאתנו.

פיתחנו את השיח המילולי הפנימי שלנו לרמה שתופסת את רוב תשומת הלב שלנו – וזה גורם לנו לחיות במקום קטן בתוך הראש שלנו שממנו אנחנו צופים על הגוף שלנו ושל אחרים. שם יש לנו זוויות ראייה סופיות, מוחלטות ומוכרות, ומשם אנחנו שופטים טוב ורע נכון ולא נכון, בוחרים בחירות, עושים החלטות, ולא לוקחים בחשבון שמתחת ל"עליית הגג" הזו יש "בניין" שלם : יש גוף שמכיל לב, רגשות, צרכים, והוא מלא בפחד, בשמחה, באהבה ובכאב.

עמק הגובלינים – הטבע פיסל כאן כל כך יפה את הפרופורציות של "בניין" שלם מתחת לראש די קטן

הנטייה שלנו לצוף מעל מי שאנחנו ולצפות בעצמנו במקום לחיות את עצמנו, גורמת לאובדן של תשומת לב גופנית. מה שאנחנו מאבדים כאשר אין לנו תשומת לב גופנית זה את החוויה הישירה של החיים עצמם.

הסיבה להידרדרות בתשומת הלב האנושית היא שלאורך אלפי שנים אנחנו עוסקים בלברוח מפחד וכאב ומצאנו שדרך הבריחה הטובה ביותר היא באובדן תשומת הלב שלנו. בלי לשים לב, אנחנו מייצרים סוג של הרדמה כללית פנימית שהתוצר שלה הוא שהגוף שלנו כבר לא חווה את המציאות. אנחנו מעדיפים לברוח מהמקום בו פחד וכאב נחווים בישירות ובמלואם אל מקום בו אנחנו יכולים לחיות בעולם שהוא פנטזיה, בעולם מנותק שהוא self made, שאנחנו השליטים של מה שיקרה בו. אבל כדי שזה יצליח לנו אנחנו צריכים להתכחש לכל מה שבאמת קורה לנו מהצוואר ומטה.

ברגע שהגוף באמת שם לב, הוא ער לזה שהוא חי, ובהכרח ער לזה שהחיים הם זמניים, שאנחנו פגיעים, שקל מאד למות, ושיש לנו זמן קצר להיות כאן. הישירות והעוצמה של העמידה מול המוות מזכירות לנו שאנחנו פיזיים וזמניים. הנטייה שלנו להתעלם מכך מונעת אותנו מהחיים. מאז שעזבנו את הסוואנה לטובת הבית, אנחנו עושים הכל כדי להרחיק, להעלים או להתעלם מפחד וכאב. והצורה הטובה ביותר לעשות זאת זה להתנתק מתשומת הלב הגופנית שלנו. אם אני לא מסתכל למוות בעיניים – סימן שהוא איננו.

להעביר את תשומת הלב לגוף – להרשות לגוף לשים לב ולתת לו לרפא את עצמו כמו שהוא יודע ויכול

במשך הרבה שנים של עבודה עם קליינטים, נאבקתי על לא לעשות להם אלא לעשות איתם. לרוב, לאלה שמגיעים אלי חסרה תשומת לב גופנית ועל מנת ללמוד אותה הם צריכים אינטנסיביות של חוויה שתמשוך את תשומת הלב שלהם מהמקום בו היא סגורה ומקובעת בראש – במיינד, אל הגוף עצמו.

ככל שאני קשוב יותר לגוף של האחר, ככל שהתנועה והמגע שלי לא באים מידיעה, מאינפורמציה, הרגלים ונסיון להסביר, אלא מתשומת הלב הגופנית שלי שמכוונת ורוצה לתקשר ולפגוש את הכאב, הפחד והקושי שיש לאדם בגוף שלו, כך האדם שמולי מסוגל לרכוש לעצמו את תשומת הלב הזו, תוך כדי שהוא לומד ישירות מהגוף שלי.

הגוף ותשומת לב גופנית יודעים איך להסתדר ולחיות עם כאב ופחד. אמנם לא כשהם מאד אינטנסיביים ולמשך זמן ארוך, אבל רוב הכאבים האפורים שלנו, אלה שלא מסכנים חיים, נגרמים בדרך כלל מדברים לא נעימים שאנחנו עושים לעצמנו: רוטינות, לחץ, כיווצים, חוסר נשימה, עיסוק אינטנסיבי במה שאנחנו דנים בו עם עצמנו, ועוד. הכל, מחוסר תשומת לב.

אם אנחנו לומדים לשים לב בצורה שמאפשרת לגוף לפעול בחופשיות ולהתמודד עם הקשיים שלו, אנחנו נמצא שהגוף יודע להבריא הרבה יותר טוב מהשיחה הפנימית שלו. ביעילות הרבה יותר גדולה, ובמהירות הרבה יותר גדולה.

ולסיכום

רוב מה שאני מלמד הוא לשנע את תשומת הלב מהשיחה הפנימית שעובדת אצלנו ללא הפסק לתשומת לב גופנית, ערה וחיה. הגוף הוא זה שיודע להתמודד עם פחד וכאב וכל מה שהוא זקוק לו זה את במת תשומת הלב שנלקחה ממנו. זה לא מאבק קל אבל הוא לא בלתי אפשרי. וכשאנחנו לא מתבצרים במיינד שלנו אלא מצרפים אותו למאבק (כי גם המיינד הוא אספקט של תשומת הלב שלנו), אז הוא עוד יותר אפשרי. למאבק הזה בחרתי להקדיש את רוב המאמצים שלי.

פחד, כאב והומור

באחת התגובות לפוסט הקודם שלי התבקשתי להרחיב אודות אחד מהמשפטים שם. כתבתי שם, בין היתר, שאריקה הראתה לי שכאב לא אומר שאין מקום להומור, שהם יכולים להיות ביחד. משום כך החלטתי לחרוג מסדר הארועים ההיסטוריים ולכתוב על הקשר ביניהם.  חשוב לי להדגיש שהומור זו לא הדרך היחידה, זו רק אחת אופציות להתמודד עם פחד וכאב. לי אישית, האופציה הזאת היתה קשה במיוחד…. כי יש לי נטיות דרמטיות. כי תמיד היה לי קל יותר להיות עצוב מאשר לצחוק ולשמוח… כך שהומור באמת אתגר אותי…..

האתגר הכי גדול בהתמודדות עם כאב ופחד זה למצוא נקודת התייחסות שהופכת אותם לכח תומך, לחברים, לעוצמה חיובית, למשהו שפותח אופציות חדשות ויוצר מרחבים חדשים לאופן שבו אנחנו חווים את עצמנו.

בהומור יש עוצמה וכוח והוא יכול לשמש כלי שמאפשר לעכל פחד וכאב ולהפוך אותם למזון שמעצים, מבריא ומחזק.

אני זוכר את עצמי נאבק עם פחד וכאב מאז ומתמיד – לעיתים מצליח לנצח אותם ולחיות בלעדיהם, לעיתים מוכה על ידם והופך לעפר ואפר, ולעיתים, וזה הכי מעניין, מצליח לחיות איתם בשלום כמו עם חברים ומרוויח מהעוצמה שיש בהם.

איך בדיוק זה קורה ? אחת מהצורות היא כאשר הומור נכנס לתמונה.

זה הכח שיש להומור – היכולת לא לקחת את זה, מה שזה לא יהיה, ברצינות.

היו זמנים בחיים שלי שהייתי מאד קרוב למוות ושם הנטייה האישית שלי היתה, לפחות בהתחלה, לקחת את זה מאד ברצינות. רצינות הופכת פחד לפאניקה, ואת הכאב היא הופכת לדרמה גדולה.

לפני כמה שנים, כשהתפוצץ לי האפנדיציט, חוויתי את אחד הכאבים הכי מאסיביים שהיו לי בחיים. הגעתי לבית חולים עם דלקת קשה מאד בבטן, עם אפנדיציט מפוצץ ודי קרוב למוות. ידעתי, בגלל הרקע שלי, מה באמת קורה לי, והבנתי לחלוטין שיש סיכוי סביר שלא אשרוד את הלילה. עברתי שלוש שעות של המתנה לניתוח. מחכה ומרגיש איך הדלקת בבטן מחריפה בכל רגע. שכבתי על המיטה בחדר מיון ובגלל שזה חדר מיון בספרד גם לא נתנו לי מורפין, רק משהו קל נגד כאבים כמו אקמול… ואני שוכב לי שם עם הכאב הזה ועם הידיעה שאם הם לא מנתחים אותי במהירות הם הורגים אותי. עם סיטואציה כזו שיש בה כל כך הרבה פחד וכאב, מצאתי בבת אחת את המקום שיכולתי לצחוק עם עצמי ועם האנשים שהיו איתי שם. קלטתי ששום דבר לא בשליטה שלי. מלבד מה שאני יודע לעשות עם עצמי. ואז… האסימון ירד לי. הרפיתי את כל השרירים בגוף שלי, נשמתי ממש עמוק, כי אולי זאת הנשימה האחרונה שלי, נכנסתי לשקט הכי עמוק שאני יכול, והייתי במצב של לסמוך לגמרי על העולם כי גם ככה הוא ממילא יעשה בי מה שהוא רוצה. במצב הזה חוויתי שגם הפחד וגם הכאב הם רק חלק ממני. הם לא רומסים אותי. אני התרחבתי ככה שאני מכיל אותם.

היכולת למצוא הומור בתוך סיטואציות כאלה מאפשרת טרנספורמציה – במקום טראומה מופיעה הזדמנות לחיות עד הסוף, במאה אחוז.

המוות שלנו כשיחליט לבוא – יגיע : לא משנה מה נעשה, ולא משנה באיזה בית חולים נהיה מאושפזים  ומי יהיו שם סביבנו.

הנוכחות של המוות מביאה את הדבר הכי כואב – את הכאב של האובדן של כל מה שאהבנו, ואת הפחד הכי מפחיד – שלא נראה, ננשום או נהיה עוד. אם זה נמשך מספיק זמן והנוכחות של זה לא פירקה אותנו, אפשר למצוא את המתנה של הומור בתוך החוויה הזו של כאב ופחד.

זה לא שהומור מציל ממוות, אבל הומור מאפשר לא לסבול ממנו כל כך עד שהוא בא. כשיש לנו הומור תוך כדי חוויה מפחידה וכואבת זה מאפשר שהחוויה לא תתקבע כטראומה בזכרון שלנו ובגוף שלנו.

אני כבר ארבעים שנה מלמד אנשים לעשות טרנספורמציה עם הכאב והפחד שלהם ואני עושה את זה במגרש שבו העוצמות האלה חיות – שזה בגוף שלנו. אני מלמד אנשים לאפשר לעצמם לחוות פחד וכאב לא במקום שבו לוקחים אותם ברצינות אלא במקום שיכול גם לצחוק במקביל. המקום הזה הוא הגוף שלנו.

צחוק הוא אחד הביטויים של הומור. כשאתה צוחק – משהו בך הפסיק לקחת משהו ברצינות באותו רגע : העיניים תופסות את הזווית המצחיקה של הסיטואציה, הסרעפת נעשית רפויה כי עולה בה צחוק שבא מהבטן, הנשימה מתרחשת באופן אחר שמניע ופותח את המרחב סביבנו. הומור נותן אפשרות לגוף להניע את האנרגיה שלו מלמטה למעלה ובחזרה.

אחד השיעורים המהותיים בהם התאמנתי לאורך השנים הוא למצוא ולהכניס הומור. למצוא את המקום בו פחד כאב והומור מתקיימים בגוף באותו זמן. לא לקחת את עצמי ברצינות תהומית וכבדה. לתת לדברים ללכת וליפול לתוך העבר ביתר קלות. למצוא קלילות ויכולת משחק עם הדברים הקשים של החיים.

אתמול עבדתי עם איש פגוע ראש שהיה לו נורא קשה ללכת. אז רקדתי איתו, וזה היה לו קל. ללכת הופיע לו כחשוב, רציני, משמעותי, כמו משהו שהוא מוכרח להצליח בו ויהי מה. כשרקדתי איתו והייתי ליצן לצורך העניין, הוא התגלגל מצחוק מהשטויות שלי, ולא שם לב באיזו קלות הוא מתנועע על האדמה. וגם כשהראיתי לו כמה זה קל הוא המשיך לצחוק בגלל שהוא קלט עד כמה ברצינות הוא התייחס להכרח ללכת.

כאב ופחד היו ויהיו תמיד. אני כאדם אפגוש אותם עד מותי ללא הפסקה. ההרפתקה האמיתית בתוך המאבק הזה היא להוריד את הכבדות והחשיבות שאנחנו נותנים לעצמנו וליצור הומור. ואגב, זה גם מאפשר לתת את זה הלאה לאנשים אחרים סביבנו, כי לא רק כאב ופחד מדבקים – גם צחוק והומור מדבקים.