מה למדתי בדרום אמריקה

בפוסטים הקודמים ספרתי על המורים שהיו לי בתחילת הדרך ועל מה שעברתי איתם ולמדתי מהם. ספרתי על נזיר הזן היפני, על אריקה המורה הראשונה שלי, ועל המורה הבדואי שלי מהגליל. בתחילת שנות השמונים, נסעתי לדרום אמריקה בניסיון לבנות לי שם חיים (מה שלא ממש הצליח לי, אולי בגלל שהייתי צעיר מידי), ובניסיון למצוא שם מורה או מרפא מקומי ללמוד ממנו.

בעיר הגדולה היה מאד קשה למצוא מרפאים אותנטיים, כאלה שבאמת ריפאו ולא רק מכרו חוויה של ריפוי לתיירים או לעשירים סקרנים. אז הרחקתי למקום אחר: כפרי, מאד פרימיטיבי, עני, מקום בו הכל נראה כמו לפני 300 שנה. פגשתי שם כמה מרפאים וחייתי בחברתם. למדתי מהם איך לשלוח את תשומת הלב לעולם של קסם ומסתורין.

היו שם הרבה אנשים שסבלו ממצוקות גופניות קשות, ללא שום סיכוי לקבל טיפול רפואי. אחד המרפאים החזיק בית יתומים. הוא גידל את הילדים וטיפח אותם מהתרומות שקיבל עבור הריפוי שנתן. הוא ריפא וטיפל, וגם לימד אחרים לעשות את מה שהוא עשה.

https://i1.wp.com/www.kapitari.org/wp-content/gallery/kapitari_gallery/peru-ayahuasca-kapitari-2011-0251-900x800.jpg

תמונה להמחשה מתוך האתר http://www.kapitari.org/

לא היה לי פשוט להיות חלק מהקבוצה שלו, כי הייתי לבן וכי גמגמתי את השפה. אבל בכל זאת שכנעתי אותו לסמוך עלי כי באתי בלי לרצות להרוויח – נתתי את שרותיי בחינם לכל האנשים בכפר שביקשו זאת. המרפא הסכים שאשתתף, ולאט לאט התחלתי לקחת חלק במה שהוא עשה עם הקבוצה שלו. במשך כמה ימים בחודש, בדרך כלל בשעות השקיעה, וכשהיה ירח מלא, נערכו טקסים שארכו לילה שלם. לפניהם עשינו עבודה על טיהור והיינו עסוקים בהכנות הדרושות לטקס, עד לאקט עצמו שבו השתתפו המרפאים והחולים יחד.

הטקס כלל ריקוד מונוטוני לקול תופים עם קצב שחזר על עצמו במשך שעות. האלכוהול ששתינו גרם לכך שלא תישאר מחשבה הגיונית בראשו של אף אחד.

קבלתי את הזכות להשתתף במעגל של הרוקדים והמרפאים, ובמשך תקופה חייתי בשתי מציאויות. האחת – מציאות של עליבות ועוני עם תנאים קשים ופחד, והשנייה – מציאות מדהימה של מסתורין וכח, אנרגיה וריפוי. במשך שמונה שעות רקדנו לקצב מדהים של תופים, כל אחד שתה משהו כמו ליטר אלכוהול תשעים אחוז, ונכנסנו למצב שהמרפא קרא לו 'לתת לספיריט לרכב עליך'. המונוטוניות של התנועה, המאסיביות של האלכוהול והכוונה החזקה של האיש שלימד אותנו, מחקו את המיינד שלנו.

מה שקרה שם למעשה זה שהוא הביא את תשומת הלב הגופנית של כל מי שהיו שם לרמה אחרת לגמרי ולעומקים מופלאים, שונים בתכלית מתשומת הלב היומיומית. כמה שהאמונה היתה גדולה יותר, כמה שהאלכוהול נשתה יותר והרגליים רקעו ברצפה מהר וחזק יותר, העוצמה של האנרגיה בגוף גדלה והשליטה של המיינד נחלשה. זה איפשר לגוף לזוז ולעשות דברים מתוך מצב תודעה שאפשר לקרוא לו טראנס או תודעה אחרת – מצב שבו גוף אחד מסוגל לעשות דברים מדהימים לגוף אחר.

המרפא עשה טקסים כדי "להזמין את ה spirits לרכב על התלמידים שלו". הוא קרא ל spirits בשמות, ויצר אווירה ששילבה טקסים מאפריקה, שאמניזם אינדיאני, סממנים של קתוליות – מיקס מדהים של מאפיינים מגוונים מאמונות שונות וממנהגים שונים. הכל כדי להשפיע על תשומת הלב של המשתתפים. במשך שעות ארוכות, גם החולים וגם המרפאים, הביאו את תשומת הלב שלהם למקום בו ניסים אפשריים.

https://i1.wp.com/img.socioambiental.org/d/209731-1/asurini_xingu_17.jpg

עוד תמונה להמחשה מתוך האתר http://img.socioambiental.org

אני זוכר בחורה צעירה שהזרוע שלה נשברה, התאחתה לא טוב, והיתה מאד עקומה. ראיתי את הזרוע שלה מתיישרת בדקות בתוך טראנס ריפוי כזה.

אולי כל זה נשמע רומנטי, אבל למעשה זה היה להיות חלק ממקום מאוד אפל. חלק גדול מהאנשים שריפאו והתרפאו היו נרקומנים, זונות, אלכהוליסטים… הרבה מהם אנשים שאוצר המילים שלהם לא עלה על חמש מאות מילים. לעסוק בריפוי עם אנשים כאלה היה מפחיד ומסוכן : החוויה של מוות אפשרי, במקום שבו כולם נאבקים על הישרדות וכולם צריכים ריפוי, היתה חוויה מאד מוחשית ומאד אינטנסיבית. הייתי חייב לנצל כל רגע.

לא היה לי את הרקע התרבותי והטקסי, לא את ההבנה של הסימבולים, ולא את העבר המשותף של האנשים שאיתם חייתי ולמדתי. אבל ראיתי איך תשומת הלב שלי משתנה ומתרחבת בלי הצורך באמונה, בלי הצורך בהבנה, רק מזה שהגוף קיבל פתאום את השרביט. הוא הפך לכינור הראשון והמוסיקה באמת באה ממנו.

 בהתחלה, כששתיתי, רקדתי ורקעתי, לא זכרתי כלום ממה שעשיתי או ממי שהייתי כשזה קרה. וכל פעם, אחרי שזה נגמר, היה לי כאב ראש נוראי במשך יומיים. מאז אני לא סובל ולא נוגע באלכוהול. אבל אחרי זמן, הצלחתי לשמור משהו מעצמי ומתשומת הלב שלי כדי לעקוב אחרי מה שקורה בזמן בו התרחשו הטקסים. מה שיכולתי לראות (למרות שאני עדיין לא באמת מבין את המושגים האלה) זה שזה לא ה "spirit שנכנס", אלא זה אני שהצלחתי להעתיק את תשומת הלב שלי מהמקום הקבוע והמסוים שלה למקום אחר שפתאום נעשה אפשרי. הבנתי שמכיוון שתמיד אני שם לב מאותו מקום, אני זקוק לבומבה איומה של אלכוהול, תנועה ומוזיקה כדי שאוכל להסיט את תשומת הלב שלי למקום אחר, למקום שבו אני פשוט נותן חופש לגוף שלי לעשות את מה שצריך. הבנתי שרק מכיוון שזה נחווה כל כך אחר ממי שאני רגיל להיות, אפשר לטעות ולחשוב שזה ה"משהו האחר" שמניע אותי ולא אני.

תוך כדי זה שהצלחתי להחזיק את תשומת הלב שלי למרות האלכוהול, ובאמת לשים לב מה אני עושה בתוך המהלך הזה, קבלתי מתנה אדירה: נוצר לי קיצור דרך מלא עוצמה וקצב שאיפשר לי את החופש לתקשר עם הגוף של אחרים. זה הבהיר לי שבשביל העולם שבו אני חי, עולם שאין בו טקסים ואלכוהול, אני חייב להבין איך לעבור ממצב של תשומת לב רגילה למצב של תשומת לב אחרת, שבה מתרחשת האפשרות לריפוי. זו מתנה שאני ממשיך לפתח עד היום.

במשך אלפי שנים מרפאים השתמשו באלכוהול, פטריות, קקטוסים, וסוגים שונים של סמים פסיכוטרופיים כדי לפתוח דלת לעולם בו ניסים יכולים לקרות. כשהייתי צעיר לא תפסתי את הנזק העצום שנגרם משימוש קבוע בחומרים כאלה. כשהגעתי לאותו כפר וחוויתי את זה על בשרי, הבנתי שלמרות שסצנות הריפוי האלה היו מאד מרשימות ומאד עוצמתיות, הן גבו מחיר כבד.

השימוש בפטיש גדול וכבד כדי לשבור מחיצה בתשומת הלב שלנו – מחיצה שדרכה ניתן לעבור מתשומת לב רגילה לתשומת לב מסוג שונה לחלוטין – שבר משהו גם בגוף של המרפא. המרפאים שפעלו כך חיו חיים קצרים וסבלו בעצמם מאינסוף בעיות ומחלות גופניות. הם לא הצליחו ליצור גשר בין שני סוגי המצבים, גשר שאותו הם יוכלו לעבור מבחירה. בריכוז, בשקט, בהתבוננות. בלי פטישים, בלי אלכוהול, ריקודים או סמים.

מה שחוויתי בכפר ההוא באותם חודשים היה משמעותי מאד למה שפיתחתי אחר כך. שם למדתי דרך חוויה איך ניתן לשים לב בצורה אחרת. איך אפשר להיות חד ועירני, לזהות ניואנסים של תנועה ותחושה בגוף של מי שמתרפא. שם פגשתי עוד צורה של היכולת ליצור אינטנסיביות גבוהה מאד של אנרגיה, והתוודעתי אל היכולת לנוע עם גוף של אדם אחר בצורה שתיתן לו את מקסימום היכולת להתרפא. היכולות האלה מושגות רק על ידי מתן תשומת לב שונה. זו המתנה שהופכת את המגע והתנועה למשהו עם כל כך הרבה עוצמה.

היום, יותר משלושים שנה אחרי, אני ממשיך להתאמן כל יום כדי להגיע לאותה רמה של חופש ותשומת לב. בלי העזרים הנלווים, אלא דרך יישומים של תשומת הלב שלי. אני בוחר לצעוד על הגשר: משקיט את המיינד, עובר לגוף ונותן לו לחוות את העולם ולהחזיק בשרביט. אני מוצא את המקום בו תשומת הלב שלי מתרחבת ומעמיקה כך שנוצר לי החופש שמאפשר לצעוד אל ובתוך הלא ידוע. שם, בתוך המסתוריות של בני אדם, ניתן למצוא את הכוח שיכול לרפא אותם. אצלי ואצלם.

ובמקביל אני מלמד אנשים לפתח דיסציפלינה, שבאמצעות שנים של אימון יוצרת דלת שאפשר לפתוח באופן מכוון. זה נראה פחות דרמטי ופחות מרשים מהטקסים והטראנסים, אבל האנשים שמצליחים ללמוד בדרך הזו נעשים בריאים יותר, צעירים וחזקים יותר. לפעמים גם יפים יותר, ולא נגמרים כבר בגיל שלושים. באמצעות הדיסציפלינה הזו ניתן להגיע לתשומת לב שיש לה כח מחזק ומרפא לכל מי שמעורב, ושאין בה מקבל ונותן.

 

למה תשומת לב? ועוד לגוף?

בגיל 17 הגעתי לתובנה שהעולם ואני עשויים מתשומת לב. היום, קשה לי להבין איך ולמה הגעתי לזה. אולי בספרים שקראתי היו רעיונות דומים, אבל התחוור לי לחלוטין שלחיות, באמת לחיות, אומר להגיע לרמה גבוהה של תשומת לב ולפתח אותה כל הזמן.

קשה לי לזכור מה באמת היתה המשמעות של תשומת לב אז, עבורי. אבל אני זוכר שהיה לי ברור שהטעם שיש בביצה מטוגנת איכותית הוא תוצאה של רמת תשומת הלב של מי שמכין אותה. זה לא שבשלתי באותן שנים. ממש לא. עברו הרבה שנים עד שהצלחתי לשדך בין תשומת לב לבישול, אבל היום כשאני מבשל אני עושה את זה כאקט מכוון שמפתח ומצמיח את תשומת הלב שלי.

היה לי ברור כבר אז שזה הדבר שאני הולך להשקיע בו את כולי. ומאותו זמן כל הרפתקה שנכנסתי אליה, כל תחום שרציתי ללמוד ולרכוש לעצמי התרחשו בתוך ההקשר הזה.

מה זה תשומת לב

כשאנשים מדברים על תשומת לב הם מתכוונים למשהו שיש לנו, שלפעמים אנחנו שולטים בו ובוחרים להפעיל אותו ולפעמים אנחנו קורבנות של החוסר שלו.

בדרך כלל אנחנו חושבים שתשומת לב היא תוצר של חשיבה. "אני צריך לחשוב כדי לשים לב". מה שאני מתאמן בו, מפתח ומלמד הוא תשומת לב שבאה מהגוף שלנו, שמכילה גם מחשבה אבל בעיקר את האפשרות לשים לב לתוך הגוף וסביב הגוף כאפשרות טבעית של הגוף. תשומת לב גופנית (body attention) היא החוויה של להיות חי. להיות בחיים. היא נוכחת בכל הגוף שלנו ומכוונת סביבנו כדי שנוכל לשרוד בעולם. אנו יכולים למלא את עצמנו בתשומת הלב, או לסגת ממנה ולהתמקד בשיח שמתנהל בראש שלנו.

תשומת לב גופנית היתה כלי זמין ואפקטיבי שאיבדנו כבני אדם. אנחנו יכולים וכדאי לנו להשיב אותו לעצמנו בחזרה. כל אקט אנושי יכול להיות מלא בתשומת לב או חסר בתשומת לב. אנחנו בוחרים אם ועד כמה לשים לב. מכיוון שתשומת לב היא ההקשר הרחב של חיינו, לא לשים לב אומר שאנחנו לא בדיוק חיים.

מה שניסיתי ללמוד מהמורים שלי זה איך הם שמים לב. מהר מאד הבנתי שאני יכול ללמוד את מה שהם עושים, להעתיק מהם את המתכונים, הפתרונות, או את הסגנון שלהם – אבל אז הלימוד שלי יהיה מוגבל מאד: אינפורמציה ללא המהות.

כשלמדתי מהמורה הבדואי שלי ניסיתי ללמוד איך הוא חווה את הגבעות בהן הלכנו, איך הוא קלט את האויר, את האדמה, את הצמחים, איך הוא נע בשלווה ובביטחון כאילו המקום הוא חבר שלו. מאריקה למדתי איך לשים לב לקושי רגשי וכאב עם כל אדם. כי רק מתוך מצב של תשומת לב ניתן לפתוח לאנשים את האפשרות לגעת בכאב וברגשות שלהם.

אני זוכר את הפעם הראשונה שנגעתי בכאב ונתתי לו לגעת בי. עברתי דרך רחמים על אותו אדם שבו טפלתי, דרך פחד שהוא לא ייצא מזה, דרך לנסות למצוא כל מיני פתרונות אינטליגנטים ואפילו דרך ייאוש וחוסר אונים שאין לי שום סיכוי לעשות עם זה משהו. עד שהצלחתי למצוא מקום בתשומת הלב שלי בו הכאב של האדם קורע אותי, אבל אני לא מגיב, אני נשאר שם. שקט. שליו. מוחלט. נושם. ולא זז משם מילימטר.

כל מורה וכל דרך שעברתי בה הרחיבו עוד ועוד את היכולת שלי לשים לב.

איך פחד וכאב קשורים לתשומת לב

רוב העבודה שלי לאורך כל השנים היתה עם כאב ופחד.

כאב ופחד הולכים ביחד. כי כאב מפחיד, ופחד לאורך זמן כואב. לרוב אנחנו חווים את שניהם במקביל. אז כשאני מדבר על כאב אני מתכוון לשניהם….

במאבק עם כאב כרוני נחשף מה אנחנו עושים עם תשומת הלב שלנו בצורה מאד חדה. מאד נוקבת. רובנו, כאשר כואב לנו, והכאב נמשך ונמשך, מוצאים טריקים ופטנטים למיניהם כדי להפסיק לשים לב למה שמציק לנו. אנחנו מתעלמים, מתגברים, משכיחים, מנסים לעבור למקום אחר בראש שלנו, והכל רק כדי לא לשים לב לכאב. אותו דבר קורה עם פחד.

אנחנו לא רואים בכאב ובפחד חברים. התרבות, החינוך, ומסגרות החיים שלנו לא מלמדות אותנו איך לחיות איתם. להיפך, התרבות שלנו מחנכת אותנו די בשיטתיות לתת תשומת לב מינימלית לכל מה שקורה מסביבנו ובנו, ולעומת זאת, כן לשים לב למחשבות שלנו – לדברים שאנחנו אומרים לעצמנו.

זה הופך את המאבק להחזיר לעצמנו את תשומת הלב הטבעית של הגוף, שאיתה נולדנו ואותה לאורך השנים איבדנו, למאבק לא פשוט. מבחינתי זהו מאבק מאוד כדאי ומאוד מהותי.

אובדן תשומת הלב לטובת המיינד

תשומת הלב העיקרית אותה איבדנו, לה אני קורא תשומת לב גופנית, היא היכולת של הגוף שלנו לחוות את עצמו ואת סביבתו בצורה ישירה ללא פרשנויות שבאות מההיסטוריה, וללא הסברים שבאים מהמיינד. אותה תשומת לב גופנית, אצל רוב האנשים, נעלמה בגיל מסוים ויחד איתה נעלמו הרבה דברים שרק הגוף יודע לעשות, כמו לצחוק בחופשיות, לא לקחת את עצמי ברצינות, להרגיש קל וחופשי ללא הגבלות, להיות מסוגל לנשום עד הסוף, לזוז בלי חשבון, לשחק, להתרפא, כל הדברים שהתאים בגוף שלנו יודעים יותר טוב מאתנו.

פיתחנו את השיח המילולי הפנימי שלנו לרמה שתופסת את רוב תשומת הלב שלנו – וזה גורם לנו לחיות במקום קטן בתוך הראש שלנו שממנו אנחנו צופים על הגוף שלנו ושל אחרים. שם יש לנו זוויות ראייה סופיות, מוחלטות ומוכרות, ומשם אנחנו שופטים טוב ורע נכון ולא נכון, בוחרים בחירות, עושים החלטות, ולא לוקחים בחשבון שמתחת ל"עליית הגג" הזו יש "בניין" שלם : יש גוף שמכיל לב, רגשות, צרכים, והוא מלא בפחד, בשמחה, באהבה ובכאב.

עמק הגובלינים - הטבע פיסל כאן כל כך יפה את הפרופורציות של "בניין" שלם מתחת לראש די קטן

עמק הגובלינים – הטבע פיסל כאן כל כך יפה את הפרופורציות של "בניין" שלם מתחת לראש די קטן

הנטייה שלנו לצוף מעל מי שאנחנו ולצפות בעצמנו במקום לחיות את עצמנו, גורמת לאובדן של תשומת לב גופנית. מה שאנחנו מאבדים כאשר אין לנו תשומת לב גופנית זה את החוויה הישירה של החיים עצמם.

הסיבה להידרדרות בתשומת הלב האנושית היא שלאורך אלפי שנים אנחנו עוסקים בלברוח מפחד וכאב ומצאנו שדרך הבריחה הטובה ביותר היא באובדן תשומת הלב שלנו. בלי לשים לב, אנחנו מייצרים סוג של הרדמה כללית פנימית שהתוצר שלה הוא שהגוף שלנו כבר לא חווה את המציאות. אנחנו מעדיפים לברוח מהמקום בו פחד וכאב נחווים בישירות ובמלואם אל מקום בו אנחנו יכולים לחיות בעולם שהוא פנטזיה, בעולם מנותק שהוא self made, שאנחנו השליטים של מה שיקרה בו. אבל כדי שזה יצליח לנו אנחנו צריכים להתכחש לכל מה שבאמת קורה לנו מהצוואר ומטה.

ברגע שהגוף באמת שם לב, הוא ער לזה שהוא חי, ובהכרח ער לזה שהחיים הם זמניים, שאנחנו פגיעים, שקל מאד למות, ושיש לנו זמן קצר להיות כאן. הישירות והעוצמה של העמידה מול המוות מזכירות לנו שאנחנו פיזיים וזמניים. הנטייה שלנו להתעלם מכך מונעת אותנו מהחיים. מאז שעזבנו את הסוואנה לטובת הבית, אנחנו עושים הכל כדי להרחיק, להעלים או להתעלם מפחד וכאב. והצורה הטובה ביותר לעשות זאת זה להתנתק מתשומת הלב הגופנית שלנו. אם אני לא מסתכל למוות בעיניים – סימן שהוא איננו.

להעביר את תשומת הלב לגוף – להרשות לגוף לשים לב ולתת לו לרפא את עצמו כמו שהוא יודע ויכול

במשך הרבה שנים של עבודה עם קליינטים, נאבקתי על לא לעשות להם אלא לעשות איתם. לרוב, לאלה שמגיעים אלי חסרה תשומת לב גופנית ועל מנת ללמוד אותה הם צריכים אינטנסיביות של חוויה שתמשוך את תשומת הלב שלהם מהמקום בו היא סגורה ומקובעת בראש – במיינד, אל הגוף עצמו.

ככל שאני קשוב יותר לגוף של האחר, ככל שהתנועה והמגע שלי לא באים מידיעה, מאינפורמציה, הרגלים ונסיון להסביר, אלא מתשומת הלב הגופנית שלי שמכוונת ורוצה לתקשר ולפגוש את הכאב, הפחד והקושי שיש לאדם בגוף שלו, כך האדם שמולי מסוגל לרכוש לעצמו את תשומת הלב הזו, תוך כדי שהוא לומד ישירות מהגוף שלי.

הגוף ותשומת לב גופנית יודעים איך להסתדר ולחיות עם כאב ופחד. אמנם לא כשהם מאד אינטנסיביים ולמשך זמן ארוך, אבל רוב הכאבים האפורים שלנו, אלה שלא מסכנים חיים, נגרמים בדרך כלל מדברים לא נעימים שאנחנו עושים לעצמנו: רוטינות, לחץ, כיווצים, חוסר נשימה, עיסוק אינטנסיבי במה שאנחנו דנים בו עם עצמנו, ועוד. הכל, מחוסר תשומת לב.

אם אנחנו לומדים לשים לב בצורה שמאפשרת לגוף לפעול בחופשיות ולהתמודד עם הקשיים שלו, אנחנו נמצא שהגוף יודע להבריא הרבה יותר טוב מהשיחה הפנימית שלו. ביעילות הרבה יותר גדולה, ובמהירות הרבה יותר גדולה.

ולסיכום

רוב מה שאני מלמד הוא לשנע את תשומת הלב מהשיחה הפנימית שעובדת אצלנו ללא הפסק לתשומת לב גופנית, ערה וחיה. הגוף הוא זה שיודע להתמודד עם פחד וכאב וכל מה שהוא זקוק לו זה את במת תשומת הלב שנלקחה ממנו. זה לא מאבק קל אבל הוא לא בלתי אפשרי. וכשאנחנו לא מתבצרים במיינד שלנו אלא מצרפים אותו למאבק (כי גם המיינד הוא אספקט של תשומת הלב שלנו), אז הוא עוד יותר אפשרי. למאבק הזה בחרתי להקדיש את רוב המאמצים שלי.

המורה הבדואי שלי

בסוף שנות השבעים גרתי ליד טבעון. הקליינטים הראשונים שלי הגיעו אלי לשם או לקליניקה הקטנה שהיתה לי בחיפה. באותה תקופה סבלתי מכאבי בטן חריפים שתקפו אותי וייסרו אותי מאד. כאבים שלא ניתן להם שום אבחון. לא היה ברור מה המקור להם.  כל מה שידעתי על ריפוי, ואפילו על ריפוי בצמחים וניסיתי לעשות בעצמי – לא עזר. הרופאים לא ידעו איך לעזור לי.

למזלי, שמעתי מקליינטית שטיפלתי בה על מרפא בדואי בגליל שעושה ניסים ונפלאות. הגעתי אליו כדי לבקש עזרה.

זה לא היה לא טבעי בשבילי כי קודם חייתי על החוף בסיני בין בדואים, ומשהו בחיים של הבדואים תמיד משך אותי. כשחייתי איתם השתמשתי בכישורים שלי כחובש וכמרפא מתחיל, וזה נתן לי הרבה כבוד בעיניהם. הרגשתי מאד בבית איתם. נהניתי להיות איתם. לא מפליא לכן, שהרבה מהקליינטים שלי באותה תקופה כשגרתי ליד טבעון, היו בדואים מהאזור.

המרפא הבדואי שעליו שמעתי גר בכפר קטן בין נצרת לטבריה. כפר שהיום כבר נראה כמו עיר, אבל גם אז לא היה פשוט להתמצא בו. בשנים ההן היחסים בין יהודים לערבים לא היו טעונים כמו היום, להסתובב לבד ולהרגיש רצוי בכפר ערבי לא היה עניין מיוחד.

כשהגעתי לבית שלו, חיכיתי באולם ענק יחד עם עוד 40 איש שהיו ביניהם ערבים מנצרת, בדואים מהאזור ויהודים מזרחיים מכל הארץ. הרגשתי שאני בולט שם בגלל העיניים הכחולות שלי והמראה האשכנזי שלי… חיכיתי עם כולם. מדי פעם הציעו לנו קפה ועוגיות . כשנכנסתי לחדר לפגוש אותו ראיתי גבר גדול מאד ושמן, עם קול בס עמוק וחזק, ועם מבט מאד נוקב. הוא שאל אותי לשמי, ועשה איזשהו תרגיל שהזכיר לי גימטריה תוך שהוא משתמש בקוראן. עד אותו זמן לא ידעתי שגם מוסלמים עושים דברים כאלה. ידעתי רק על קבליסטים. הוא אמר לי כל מיני דברים עלי, על המשפחה שלי ועל מה שאני עושה. הוא אמר לי שאני יודע בדיוק איפה כואב לאנשים ולא מפספס את זה אף פעם. וירד עלי, פשוט כך, בצורה מאסיבית, על זה שאני לא עושה את מה שאני באמת צריך לעשות : שאני לא מפתח את היכולות שלי בתחום הזה באופן מלא. הוא אמר את כל זה מתוך תפיסה מאד דתית, ובדגש על היחסים שלי עם אלוהים. הוא גם שאל אותי על האמונה שלי, והתייחס לכל מה שקורה לי בחיים מתוך הקשר של אמונה. כששאלתי אותו אם הוא מדבר על יהדות או על דת אחרת הוא אמר שלאלוהים לא משנה איך קוראים לזה. ושלמעשה, אני לא משרת אותו, את אלוהים, כמו שצריך. אחרי שהוא צעק עלי במשך דקות ארוכות, הוא נתן לי זרעים ואמר לי לערבב אותם עם דבש ולאכול מהם פעמיים ביום. הוא אמר לי לחזור אליו לאחר שבועיים.

יצאתי מהפגישה איתו די סקפטי כי הייתי קטן אמונה, וכל הרעיון של דתות, מכל סוג, מאד לא מצא חן בעיני, אבל לקחתי את התרופה שהוא רקח לי ותוך שבוע התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב.

בשבועיים האלה הייתי מאד עסוק בחשיבה ובהתבוננות על המושג אמונה. אמונה ללא קשר לדת מאורגנת אחת או אחרת, אלא על אמונה שמתמקדת ביחסים שלי עם הבריאה.

לאחר שבועיים חזרתי אליו הרבה יותר בריא וחזק (אפילו העליתי 2 קילו) ועם בהירות גדולה יותר על איפה אני עומד בקשר עם האמונה שלי. בשיחה שהייתה לי איתו הוא הבהיר לי שכל מה שהוא עושה זה להשתמש בכח של האמונה : שככל שהאדם מאמין יותר – כך לריפוי שהוא נותן יש אימפקט חזק יותר והתוצאות גדולות יותר.

במשך מאות שנים הבדואים היו מעורבים בכל התנועה של תרופות מסין לאירופה. הם לא היו רק בלדרים. הם גם רכשו ידע מאד עשיר בתחומים האלה. והוא היה צאצא של הידע הזה. הוא היה בקי בכל מה שקשור לתזונה ותרופות, והיתה לו הכרות עמוקה עם רפואה קדומה שניזונה מהשפעות שמקורן במצרים,  הודו, תורכיה, ואפילו סין. אבל מעבר לזה, מה שהוא עסק בו זה ריפוי באמונה. הוא לא רק גרם לאנשים מאמינים להשתמש באמונה שלהם כדי להבריא, אלא גם יצר מאמינים מלא-מאמינים. הוא הזמין אותי לבוא לעבוד איתו, והציע לי לטפל בכל מי שבא אליו עם כאבי גב או עם כאבים בשרירים. קבלתי מזרון על הרצפה בחדר שהוא עבד בו, וכך עבדנו שנינו משש בבוקר עד שמונה בערב, מלבד הפסקות לתפילה. הוא היה מקבל קרוב למאה אנשים ביום. חלקם לדקה או שתיים, אחרים לשיחה ארוכה.

הוא היה אדוק מאד. למרות הסוכרת שהיתה לו ועודף משקל רציני הוא עלה לרגל, ממש בהליכה ברגל, מהכפר שלו בגליל עד למכה ובחזרה. לטענתו, רק בזכות כוחה של האמונה הוא הצליח בכך.

דברנו בינינו בעברית, עם הזמן הערבית שלי קצת השתפרה, אבל אני ממש לא טוב בלימוד שפות, אז רוב התקשורת בינינו היתה בעברית. בחודשים שהייתי איתו היינו יוצאים לחפש עשבי מרפא בגבעות מסביב לכפר. למדתי ממנו המון על צמחי הארץ. היינו הולכים שעות בין הגבעות בגליל, אני ראיתי עשבים וקוצים והוא ראה אוכל. למדתי ממנו איך אפשר לשרוד בשטח. כמה פעמים הוא לקח אותי איתו לשכם לקנות מחנויות קטנות בקסבה את התרופות הספציפיות שהוא היה צריך, ושם פגשתי את מה שהיום כבר לא נגיש לישראלים (ואולי כבר לא נגיש בכלל) : את התרבות שהיתה כאן לפני התורכים, האנגלים, היהודים…. את היופי הנעלם שרק הנוודים פוגשים בארץ שיש בה מעט אנשים.

בחודשים שעבדתי עם קליינטים שהוא נתן לי, ראיתי אותו משתמש בכח של אמונה כדי לרפא. מה שלמדתי זה שהמון מהסבל האנושי מיוצר על ידי האדם עצמו. ראיתי בבהירות איך סרטים שאנחנו מריצים בראש שלנו, כעסים, שנאות, פחדים, חשבונות פתוחים ועלבונות – מביאים אותנו למצב שאנחנו פוגעים בעצמנו באופן נואש. ראיתי מול עיניי את הנזקים הפיזיים של אותן תקיעויות מופיעים כמחלות, כאבים כרוניים וסוגים שונים של סבל ומצוקה.

ראיתי אותו ניגש לאנשים ששרויים עמוק בתוך מצוקות כאלה ויוצר סיטואציה סופר דרמטית ומאד אינטנסיבית עבורם, ובמקביל מעיר בהם אמונה גדולה במשהו גדול יותר מעצמם.

במשך כל הזמן הזה לידו ראיתי ניסים רבים קורים – אנשים שמשנים מצב חוויתי במאה שמונים מעלות תוך דקות ספורות. אבל גם ראיתי את החולשות של הגישה הזאת, של ריפוי באמונה, כי האנשים שאיתם הוא הצליח מאד היו אלה שלא רק האמינו שהוא יכול להצליח איתם, אלא אלה שהאמונה היתה חלק תשתיתי בחייהם. אלה שאמונה היתה הדרך שלהם להיות מחוברים למציאות ולחיים. וזה מה שאיפשר לו להגיע אליהם. ככל שהאנשים היו מודרניים יותר, אינטלקטואלים יותר, ועסוקים בהבנה ותובנות – היה לו הרבה פחות אימפקט עליהם.

היכולת שהיתה לו לקרוא לתוך אנשים במהירות גדולה ולדעת לדבר בשפה שלהם, לדוג בתוכם את האמונה גם אם היא נכה, צולעת או גוססת, ולבנות משהו מתוך זה, אפילו באופן זמני – הייתה מרשימה בצורה לא רגילה.

תמונת המחשה (זה לא אני ולא הוא בתמונה) התמונה מ – https://sinaisafari.wordpress.com

הבנתי דרך העבודה איתו שאני חייב שתהיה לי היכולת לצעוד לתוך הלא ידוע. לתוך האינסופי שמעורר את התחושה של התרחבות. של אמונה או של משהו גדול יותר מהגבולות הרגילים שכולנו מחזיקים בדרך כלל. עד היום אני ער לזה בזמן שאני עובד עם אנשים. האתגר שלי הוא לבוא במגע עם זה בתוך עצמי. לחוות את זה. ומתוך זה לפעול. מתוך זה ללמד.

מה שהיה שם לא היה שמאניזם פופולארי, ולא היה בזה טיפה של ניו-אייג'. זה היה בדואי לחלוטין. בחלק מהטיפולים שלו הוא השתמש בברזלים מלובנים שהשאירו צלקות קשות על גופם של המטופלים. למשל, כדי לרפא דלקת חריפה באישייאס הוא היה עושה שתי כוויות – אחת בגב התחתון ואחת בגב כף הרגל עם ברזל מלובן או עם חתיכת בד מגולגלת. לאחר האקט של הכוויה הוא היה שם על זה עלים של לימון או גפן ויוצר מוגלה במקום, ואז במשך חודש ימים דואג שהפצעים יפרישו מוגלה כל הזמן. אם מתעלמים מהצלקות האיומות שנשארות אחר כך זה היה אחד הטיפולים הכי אפקטיביים שראיתי בדלקת חריפה. זהו סוג של טיפול שאיפשר לי לראות איך ניתן לעודד את הגוף להבריא דרך שימוש במערכת החיסונית שלו. מדובר בידע שמקורו מאד קדום, ושבעבר היה נגיש לבני אדם ומאד נפוץ בזמנים שלאסתטיקה היתה משמעות אחרת, והצלקות התפרשו כסיבה למתן כבוד למי שנשא אותן.

מהמורה הבדואי שלי לא למדתי במה להאמין, למדתי לגעת ולדעת בעומק החוויה שלי שאני יכול לעבור את כל הגבולות שלי כל הזמן. הוא דרש ממני להיות בשיאי. הוא דרש שתשומת הלב שלי לא תתחבא במוכר ובידוע אלא תתרחב לתוך מה שלא ידוע לי. לתוך האמונה שיש כח שמאפשר ריפוי. הוא דרש ממני לחוות אותו, ולתת אותו.

אחר כך, כמורה בעצמי, עשיתי המון טעויות כשניסיתי לעשות עם התלמידים שלי את מה שהוא עשה איתי ועם הפציינטים שלו. עוצמה, ישירות ורשות למרפא לעבור דרך כל המחסומים מתקבלים ברצון ואפילו מובנים מאליהם בתרבות הבדואית, שם הם מתקבלים כאקט של כבוד ואהבה. אבל בתרבות המערבית שלנו זה ממש לא כך. לא לקחתי את זה בחשבון ושלמתי על זה ביוקר. אבל זה חייב אותי למצוא את הנתיב שלי. את זה שיתאים לאנשים שאיתם עבדתי ואיתם אני עובד היום.

אני אסיר תודה לו על זה, ומשתמש עד היום בהרבה ממה שלמדתי ממנו. אין לי ספק שזה מה שנתן לי את הבסיס לפיתוח שיטת גרינברג, ואת הבסיס לתפיסה של  body attention. זה מה שהראה לי עד כמה יש לאנשים גם את הכח להזיק לעצמם, וגם את הכח לרפא את עצמם. זה מה שהראה לי עד כמה יש לנו מה ללמוד על מי אנחנו.

וגם כיום, כשאני מביט לאחור ומביט קדימה, אני שמח לחזור להיות בישראל, במקום שמעורר בי את הקרבה למקורות ההשראה שהוא נתן לי.

פחד, כאב והומור

באחת התגובות לפוסט הקודם שלי התבקשתי להרחיב אודות אחד מהמשפטים שם. כתבתי שם, בין היתר, שאריקה הראתה לי שכאב לא אומר שאין מקום להומור, שהם יכולים להיות ביחד. משום כך החלטתי לחרוג מסדר הארועים ההיסטוריים ולכתוב על הקשר ביניהם.  חשוב לי להדגיש שהומור זו לא הדרך היחידה, זו רק אחת אופציות להתמודד עם פחד וכאב. לי אישית, האופציה הזאת היתה קשה במיוחד…. כי יש לי נטיות דרמטיות. כי תמיד היה לי קל יותר להיות עצוב מאשר לצחוק ולשמוח… כך שהומור באמת אתגר אותי…..

האתגר הכי גדול בהתמודדות עם כאב ופחד זה למצוא נקודת התייחסות שהופכת אותם לכח תומך, לחברים, לעוצמה חיובית, למשהו שפותח אופציות חדשות ויוצר מרחבים חדשים לאופן שבו אנחנו חווים את עצמנו.

בהומור יש עוצמה וכוח והוא יכול לשמש כלי שמאפשר לעכל פחד וכאב ולהפוך אותם למזון שמעצים, מבריא ומחזק.

אני זוכר את עצמי נאבק עם פחד וכאב מאז ומתמיד – לעיתים מצליח לנצח אותם ולחיות בלעדיהם, לעיתים מוכה על ידם והופך לעפר ואפר, ולעיתים, וזה הכי מעניין, מצליח לחיות איתם בשלום כמו עם חברים ומרוויח מהעוצמה שיש בהם.

איך בדיוק זה קורה ? אחת מהצורות היא כאשר הומור נכנס לתמונה.

זה הכח שיש להומור – היכולת לא לקחת את זה, מה שזה לא יהיה, ברצינות.

היו זמנים בחיים שלי שהייתי מאד קרוב למוות ושם הנטייה האישית שלי היתה, לפחות בהתחלה, לקחת את זה מאד ברצינות. רצינות הופכת פחד לפאניקה, ואת הכאב היא הופכת לדרמה גדולה.

לפני כמה שנים, כשהתפוצץ לי האפנדיציט, חוויתי את אחד הכאבים הכי מאסיביים שהיו לי בחיים. הגעתי לבית חולים עם דלקת קשה מאד בבטן, עם אפנדיציט מפוצץ ודי קרוב למוות. ידעתי, בגלל הרקע שלי, מה באמת קורה לי, והבנתי לחלוטין שיש סיכוי סביר שלא אשרוד את הלילה. עברתי שלוש שעות של המתנה לניתוח. מחכה ומרגיש איך הדלקת בבטן מחריפה בכל רגע. שכבתי על המיטה בחדר מיון ובגלל שזה חדר מיון בספרד גם לא נתנו לי מורפין, רק משהו קל נגד כאבים כמו אקמול… ואני שוכב לי שם עם הכאב הזה ועם הידיעה שאם הם לא מנתחים אותי במהירות הם הורגים אותי. עם סיטואציה כזו שיש בה כל כך הרבה פחד וכאב, מצאתי בבת אחת את המקום שיכולתי לצחוק עם עצמי ועם האנשים שהיו איתי שם. קלטתי ששום דבר לא בשליטה שלי. מלבד מה שאני יודע לעשות עם עצמי. ואז… האסימון ירד לי. הרפיתי את כל השרירים בגוף שלי, נשמתי ממש עמוק, כי אולי זאת הנשימה האחרונה שלי, נכנסתי לשקט הכי עמוק שאני יכול, והייתי במצב של לסמוך לגמרי על העולם כי גם ככה הוא ממילא יעשה בי מה שהוא רוצה. במצב הזה חוויתי שגם הפחד וגם הכאב הם רק חלק ממני. הם לא רומסים אותי. אני התרחבתי ככה שאני מכיל אותם.

היכולת למצוא הומור בתוך סיטואציות כאלה מאפשרת טרנספורמציה – במקום טראומה מופיעה הזדמנות לחיות עד הסוף, במאה אחוז.

המוות שלנו כשיחליט לבוא – יגיע : לא משנה מה נעשה, ולא משנה באיזה בית חולים נהיה מאושפזים  ומי יהיו שם סביבנו.

הנוכחות של המוות מביאה את הדבר הכי כואב – את הכאב של האובדן של כל מה שאהבנו, ואת הפחד הכי מפחיד – שלא נראה, ננשום או נהיה עוד. אם זה נמשך מספיק זמן והנוכחות של זה לא פירקה אותנו, אפשר למצוא את המתנה של הומור בתוך החוויה הזו של כאב ופחד.

זה לא שהומור מציל ממוות, אבל הומור מאפשר לא לסבול ממנו כל כך עד שהוא בא. כשיש לנו הומור תוך כדי חוויה מפחידה וכואבת זה מאפשר שהחוויה לא תתקבע כטראומה בזכרון שלנו ובגוף שלנו.

אני כבר ארבעים שנה מלמד אנשים לעשות טרנספורמציה עם הכאב והפחד שלהם ואני עושה את זה במגרש שבו העוצמות האלה חיות – שזה בגוף שלנו. אני מלמד אנשים לאפשר לעצמם לחוות פחד וכאב לא במקום שבו לוקחים אותם ברצינות אלא במקום שיכול גם לצחוק במקביל. המקום הזה הוא הגוף שלנו.

צחוק הוא אחד הביטויים של הומור. כשאתה צוחק – משהו בך הפסיק לקחת משהו ברצינות באותו רגע : העיניים תופסות את הזווית המצחיקה של הסיטואציה, הסרעפת נעשית רפויה כי עולה בה צחוק שבא מהבטן, הנשימה מתרחשת באופן אחר שמניע ופותח את המרחב סביבנו. הומור נותן אפשרות לגוף להניע את האנרגיה שלו מלמטה למעלה ובחזרה.

אחד השיעורים המהותיים בהם התאמנתי לאורך השנים הוא למצוא ולהכניס הומור. למצוא את המקום בו פחד כאב והומור מתקיימים בגוף באותו זמן. לא לקחת את עצמי ברצינות תהומית וכבדה. לתת לדברים ללכת וליפול לתוך העבר ביתר קלות. למצוא קלילות ויכולת משחק עם הדברים הקשים של החיים.

אתמול עבדתי עם איש פגוע ראש שהיה לו נורא קשה ללכת. אז רקדתי איתו, וזה היה לו קל. ללכת הופיע לו כחשוב, רציני, משמעותי, כמו משהו שהוא מוכרח להצליח בו ויהי מה. כשרקדתי איתו והייתי ליצן לצורך העניין, הוא התגלגל מצחוק מהשטויות שלי, ולא שם לב באיזו קלות הוא מתנועע על האדמה. וגם כשהראיתי לו כמה זה קל הוא המשיך לצחוק בגלל שהוא קלט עד כמה ברצינות הוא התייחס להכרח ללכת.

כאב ופחד היו ויהיו תמיד. אני כאדם אפגוש אותם עד מותי ללא הפסקה. ההרפתקה האמיתית בתוך המאבק הזה היא להוריד את הכבדות והחשיבות שאנחנו נותנים לעצמנו וליצור הומור. ואגב, זה גם מאפשר לתת את זה הלאה לאנשים אחרים סביבנו, כי לא רק כאב ופחד מדבקים – גם צחוק והומור מדבקים.

שלום חברים

שלום חברים,

אחרי 25 שנה של לכתוב ולחיות באנגלית וספרדית התגעגעתי לכתוב ולהתבטא בעברית.
עכשיו שאני נמצא בישראל לתקופות ארוכות, מתאפשר לי לשמחתי לחזור לחשוב ולכתוב בעברית.

בבלוג הזה אני רוצה לחלוק חוויות, מחשבות, סיפורים ותובנות הקשורים בעבודתי ובשיטת גרינברג. כך אוכל לאפשר גם לאנשים שאינם תלמידי השיטה, ליהנות מהידע שאספתי. בנוסף, דרך הבלוג, אשמח לחדש קשר ולהתחבר לאנשים שלא פגשתי שנים, ולהכיר אנשים חדשים שעבודתי עשויה לעניין אותם.

אתם מוזמנים להגיד שלום, לקרוא, להגיב וגם להציע הצעות לנושאים שיעניין אתכם אם אכתוב עליהם.

הנה וידאו קצר שיאפשר לכם לדעת קצת יותר על הדברים שאותם אני לומד ומלמד.

תודה,

אבי