איך זה התחיל?

 

חברים בקשו ממני לספר פה בבלוג איך הגעתי לעסוק במה שאני עוסק ואיך שיטת גרינברג התפתחה מתוך זה. זה נשמע לי רעיון טוב, אז אקדיש לזה כמה פוסטים. הנה הראשון :

——

כל אחד יודע בשלב מסוים לאן הלב שלו הולך. מה הוא הולך לעשות עם החיים שלו, מה הדבר שהכי מושך אותו לעשות. לי זה קרה ערב אחד, כשהייתי בערך בן 17 ושמעתי על נזיר זן יפני שמלמד מדיטצית זן במוזיאון לאמנות יפנית בחיפה.

אני אחד כזה שקורא כמה ספרים ביום ועל זן קראתי כבר אז לא מעט – אז הייתי סקרן לפגוש את הנזיר הזה. כשהגעתי לשם ראיתי שכל אלה שבאו היו בגיל של ההורים שלי פלוס. כולם רציניים, מכובדים, חשובים כאלה. אני נראיתי כמו היפי, נער זרוק בן 17. כששאלתי מה עושים אמרו לי תעשה בדיוק מה שעושה הנזיר ההוא. תחקה אותו. הנזיר התיישב מול קיר בישיבה של חצי לוטוס והיה בשקט. וזה גם מה שכולם עשו. בהו בקיר. אז ישבתי שם ובהיתי בקיר כמו כולם. זה לקח עשרים דקות תמימות. כאבו לי הרגליים בטרוף והראש שלי רץ לכל הכיוונים. כולם היו בשקט. היה לי נורא משעמם. אז התחלתי לתכנן איך להסתלק בלי להפריע. אבל נשארתי. אחרי 20 דקות צלצל הפעמון, כולם קמו והלכו כמו ברווזים כי נרדמו להם הרגליים ואז…. הם התיישבו עוד פעם !

חשבתי שאני משתגע. עכשו הרגליים התחילו לכאוב לי הרבה יותר מהר. הייתי בחוסר שקט. הרגשתי שעמום וכאב איום ברגליים. ואז אחרי איזה זמן שישבתי ככה – פתאום הכל נעלם. הייתי במקום לגמרי ריק ולגמרי מלא ובלי שום גבולות. זה היה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. הייתי בתוך זה דקה או יותר ואז שוב צלצל הפעמון. הפעם קמתי בלי כאב ברגליים ולגמרי מרחף באוויר מהחוויה שעברתי.

זה לא קרה לי שוב. גם כשחזרתי לשם וניסיתי לשחזר את זה – זה לא חזר. אחרי כמה פעמים הפסקתי לנסות. אבל החוויה הזו השאירה בי ידיעה ברורה ועמוקה למרות שלא היו לי הוכחות: שהעולם עשוי מתשומת לב. שתשומת לב אנושית היא חומר הגלם של הקיום האנושי. מאותו רגע לקחתי על עצמי את ההרפתקה של לפענח את זה. זה הפך להיות הדבר הכי מעניין והכי מרתק בשבילי. הייתי ממש נרגש כשהבנתי שמאחורי כל דבר שאנחנו חווים ועושים כבני אדם, אם נסתכל מספיק עמוק, גבוה או רחב נמצא את תשומת הלב שלנו.

 זמן קצר אחר כך התגייסתי ונשלחתי לקורס חובשים. שם התחיל הרומן שלי עם פחד וכאב.

עד אז לא באמת פגשתי פחד וכאב של ממש. אבל בתור חובש ובמהלך עבודה בבתי חולים פגשתי מוות, אובדן וכאב נורא. גם גופני וגם לא גופני. חוויתי אימה גדולה בעצמי ואצל אחרים. זה איפשר לי לראות שמה שמעצב לנו את תשומת הלב זה מה שאנחנו עושים עם הפחד והכאב שאנחנו חווים בחיים.

בתוך המפגשים האלה הבנתי דבר נוסף וזה שכאשר מישהו אחר זקוק לי זה מגייס את תשומת הלב שלי הכי חזק ומפיק ממני הכי הרבה רצון ועוצמות. ראיתי שכשאני לבד עם עצמי זה כל כך הרבה יותר אומלל, עלוב, חלש, לא מפתה – כי זה רק אני עם עצמי. חוויה של דד-אנד  ותו לא. אבל כשמישהו מולי עובר חוויה אינטנסיבית של פחד או כאב אני עובר את הגבולות של עצמי ומתגייס לעזור לו בלי שאלה בכלל. בשלב הזה הבנתי שהדרך שלי לפתח את תשומת הלב שלי עוברת דרך לתת לאחרים. להתמודד יחד איתם עם הכאבים והפחדים של החיים.

וכך, באמצע שנות השבעים, התחלתי ללמוד סוגים שונים של ריפוי. נסעתי למקומות שונים בעולם והייתי שולייה או תלמיד של מרפאים מסוגים שונים. על מה שקרה באותן נסיעות וביניהן אספר יותר בפוסט הבא.