כפות רגליים ואני

אחד מהקורסים הראשונים שעשיתי באמצע שנות השבעים היה קורס של סופשבוע ברפלקסולוגיה. למדתי שם שתי טכניקות של מגע, וקבלתי מפות צבעוניות יפות שמראות את כל האיברים הפיזיולוגיים בכף הרגל. אני כבר לא זוכר איך התגלגלתי לשם, מי העביר את הקורס ואפילו לא איפה זה היה, אני רק זוכר שכפות רגליים הדליקו אותי בצורה בלתי רגילה.

אחרי כמה ניסיונות, לא היה לי ספק שמגע בכפות רגליים עושה אפקט בכל הגוף. זה שכפות רגליים כל כך רחוקות מהראש, כל כך מוסתרות,  מוחבאות ואף אחד לא רואה אותן, זה שאנשים מתביישים בריח, בזיעה, ביבלות, במצב הציפורניים, וזה שהן מקום סופר אינטימי ופרטי שבדרך כלל לא נוגעים בו, הופך את המגע בהן למאד עוצמתי.

מצאתי את עצמי עובד על כפות רגליים עם שתי טכניקות המגע שלמדתי, ומשתעמם … אני לא מסוגל לעשות את אותו דבר שוב ושוב. התוצאה של זה היתה שבמהלך הזמן פיתחתי את מה שלמדתי כבסיס לצורת עבודה שיש בה מעל עשרים צורות מגע. יש בה גם הקשר שמתייחס לחוסר איזון, ודרך לעשות הערכה (assessment) כדי לדעת איפה בגוף קיים חוסר האיזון, איפה ואיך לגעת כדי לגרום לגוף לרפא את עצמו.

כפות רגלים אחת מטכניקות המגע מתוך Footwork Online.

מה שגיליתי בעבודה דרך כפות הרגליים זה שמגע, נשימה והרפייה, מביאים לשקט עמוק אצל הקלינט, ויוצרים את הבסיס לתשומת לב גופנית. דווקא בגלל שכפות הרגליים כל כך רחוקות מהראש, כשתשומת הלב נמשכת אליהן אנשים יוצאים מהמיינד שלהם וחווים את כל גופם בצורה מאד מיוחדת ויחסית גם מאד מהירה.

היום, כמעט ארבעים שנה אחרי, אני עדיין מאוהב בכפות רגליים, נהנה לגעת בהן, ועבורי הן חלון לתוך האדם שאני פוגש. יש בכפות הרגליים את כל סימני הדרך בה הלכנו, כל מה שנשאר לא סגור, כל מה שעוד מציק, כואב, קשה. גם אם המיינד שכח, גם אם אמרנו לעצמנו שנגמר, גם אם למדנו להתעלם, להכחיש, להסתיר, הן (כפות רגליים) לא.

כפות הרגליים "זוכרות", הן הארכיון, הקופסא השחורה שלנו. הן זוכרות הכל משום שבהן נטבעות עקבות הדפוסים הקבועים שלנו, שעל פיהם אנחנו מפנים ומחלקים את תשומת הלב והאנרגיה שלנו.

כל מה שמפחיד אותנו, מכאיב לנו, בלתי נסבל עבורנו, כל מה שאנחנו עושים מאמצים כדי לא לשים לב אליו, כדי לא לחוות אותו, נעשה או עם השקעה אדירה של מתח, מאמץ וכיווץ, או עם יצירת ניתוק מאותו אזור. מה שרואים בכפות הרגלים הוא את כל מה שאנחנו לא רוצים לחוות, ואת המאמצים שאנחנו עושים כדי לדחוק את זה. זה משאיר מעין מפה של סתירות, של קונפליקטים פנימיים, שנראים בכפות הרגליים.

לדוגמא, אדם שעבר ניתוח בטן, וההחלמה מהניתוח היתה לו קשה וארוכה. ברור שזה היה כואב, קשה, מפחיד. בלי להתכוון לזה, הוא ממשיך להיות מכווץ ומנותק מאזור הניתוח כי הוא אינו רוצה לחוות את מה שיש שם. בכפות הרגליים שלו, באזור שמתאר את הבטן, אפשר יהיה לראות בדיוק את כל המאמץ שהוא עושה שם, את האנרגיה הדחוסה שנמצאת שם, את הפחד והכאב שכלואים שם. ובאופן כללי, את כל מה שמפריע לו להחלים.

הקורס הראשון שלימדתי ב 1986 היה קורס רפלקסולוגיה הוליסטית. מתוך מערכי השיעור שלו כתבתי ספר שיצא באנגליה ב 1989(Holistic Reflexology, Thorsons/HarperCollins). הוא תורגם לחמש שפות (בעברית בהוצאת אור-עם), ולמיטב ידיעתי עדיין ישנם בתי ספר בישראל ובאירופה שמשתמשים בו כ textbook.

לפני כמה שנים קראתי את הספר הזה שוב והופתעתי מחדש מהעושר שיש בו, מהטכניקות שברובן אני עדיין משתמש ומלמד, ומהבסיס של התפיסה של אבחון שאז פיתחתי. אבל גם ברור שכשהספר נכתב עדיין לא היו לי הבהירות, ההבחנות, ההתייחסות, ואת כל צורת העבודה שפיתחתי קצת מאוחר יותר מתוך ההבנה לגבי ההבדל בין מטופל לקליינט, בין טיפול ללמידה, מטפל למדריך, והכוח שטמון עבורינו בפחד, בכאב, ובחברים אחרים שכאלה, שאנחנו לא כל כך אוהבים בדרך כלל.

מתוך העבודה שעשיתי, והקשר של כפות רגליים וגוף, התחלתי גם לתהות על הקשר בין מה שרואים בכפות הרגליים לבין האישיות, הרגשות, דרכי ההתנהגות והחשיבה של כל אדם. ראיתי שהגוף חווה ורושם גם את כל אלה וגם הם באים לידי ביטוי בכפות הרגליים. ואז ב 1993 כתבתי עוד ספר שנקרא Foot Analysis (Samuel Weiser). גם הוא תורגם, לתשע שפות (בעברית "אבחון לפי כף הרגל" בהוצאת אור-עם). הספר הזה מציג את האפשרות לראות בכפות הרגליים את הצורה שבה חווה  כל אדם את ההיסטוריה שלו. לא את ההיסטוריה איתה הוא חי בשלום אלא את ההיסטוריה שהחוויה שלה עדיין מציקה לו, בין אם הוא מודע לזה או לא. האבחון בכפות הרגליים הוא גישה שלמה של התבוננות על דפוסים שחוזרים בחשיבה, במצבים רגשיים, בעשיה ויצירה, שאת כולם אפשר לזהות בגוף. וככל שלומדים את השפה שכפות הרגליים דוברות, כך קל יותר להבין את הדרך שבה האדם הלך.

הנה הסבר קצר: נולדנו מלאי פוטנציאל, שהוא בסיסי וייחודי. הרי אין שניים שהם אותו דבר. אבל על הפוטנציאל הבסיסי הזה, דרך התרבות שלנו, החברה, החינוך והאינטראקציה בתוך המשפחה, אימצנו לנו הרגלים, רגשות, התנהגויות, צורות חשיבה, אמונות, רצונות, שאיפות, ועוד ועוד – כל מה שאנו מגדירים כ"אני" היום, שאני קורא לו הפוטנציאל העכשווי. והוא, לעיתים קרובות מידי, מאבד כל קשר עם המקור שלו: המשורר נעשה מהנדס בנין, האומן נעשה מנכ"ל, האהבה נהפכת למשהו תלותי ונזקק במקום להעמיק ולהעשיר את הנתינה שהיתה בה במקור… באופן טבעי אנחנו לומדים ומעתיקים מסביבתנו, ואז מתקבעים בנו דפוסים שונים ללא קשר למי שנולדנו להיות.

הפער בין הפוטנציאלים, הבסיסי והעכשווי, הוא מקור להרבה מהסבל האנושי. והמאמצים שעשינו לאורך השנים להתכחש ולערוך מחדש את הפוטנציאל הבסיסי שלנו, הנסיונות שלנו להמנע מפחד וכאב ולהדחיק טראומות שעברנו, כל אותן פעמים שהלב שלנו אמר לנו ללכת ימינה ובמקום זה הלכנו שמאלה… – כל אלה מופיעים בכפות הרגליים שלנו. והם כולם יוצרים הרבה מהמצבים הכרוניים שאנחנו סובלים מהם.

הספר מסביר איך לראות את שני הפוטנציאלים, ואיך לזהות את ה"מאבק" ביניהם. הוא מציג אותנו כבני אדם כישות הוליסטית אחת, ולא כגוף ונפש נפרדים. עד היום אני עוד מקבל תגובות מאנשים שמשתמשים בספר למטרות טיפוליות, או מאנשים שהסתקרנו מהרעיון והוא העשיר את החוויה שלהם.

שני הספרים, עם הטכניקות שקשורות שתיהן לכפות הרגליים, היוו נקודות בזמן בו התגבשו אספקטים של שיטת גרינברג. אבל גם הייתי צעיר ומתחילן ועשיתי הכל הרבה יותר מורכב ממה שהיה צריך לעשות. היום זה הכל פשוט ובהיר יותר, יחד עם זה שהתפיסה, והעבודה שמלווה אותה, הן רחבות, מעמיקות ומדוייקות יותר.

לפני כשלוש שנים, אחרי שלושים שנה של הוראה פרונטלית, החלטתי לבדוק מה אפשרי לי ללמד דרך האינטרנט. הבנתי שבעתיד זו תהיה הלמידה בכל תחום. בגלל הרבה סיבות, שבינהן גם זה שלמידה כזו דורשת מהתלמיד פחות זמן וכסף בהשוואה ללמידה המסורתית. ואז חזרתי להתחלה, לבסיס, לכפות הרגליים.

עם קבוצה נהדרת של מדריכים, תלמידים, וקליינטים של השיטה שהתנדבו לקחת חלק בצילומים, עם השותפות שלי, ומעגל שלם של אנשים כשרוניים, יצרתי קורס אינטרנטי שנקרא.Footwork Online  שש וחצי שעות של וידאו, שמלוות בחוברות עבודה ותרגול, וספר שמתאר ומעמיק את התיאוריה, מאפשר ללמוד היום את מה שבעבר לימדתי בשישים שעות מול כיתה.

אולי זה לא מדוייק, כי בקורס הזה התפיסה של כפות רגליים כאמצעי לאיזון כולל, עלתה דרגה. בחלקו הראשון הקורס ממחיש איך כפות הרגליים שלנו, שהן היסודות של הבניין – הגוף שלנו, מושפעות מהחיים בבניין. כשהבניין זז, המאמצים שהוא מפעיל על היסודות משתנים, והיסודות לוחצים אחרת על האדמה. הקורס מלמד איך לייצר מפת מאמצים אישית לכל אדם דרך סימנים ויזואליים, מגע, והנעה של כפות הרגליים, כך שניתן לראות איפה הגזמנו במאמץ  – השקענו יותר מידי אנרגיה, ואיפה לא נתנו מספיק גז. בחלק השני של הקורס אני מראה איך ללמד את הקליינט לנהל נכון את המאמצים שלו, תוך שימוש במגע ובהנחיה ורבלית.

אבי1

מתוך הקורס Footwork Online

המטרה, ללמד את האדם – דרך כפות רגליו ותוך זה שהוא לומד כמה דברים חשובים שכולנו היום מאד מאד רחוקים מהם: שקט עמוק, הרפייה של כל מאמץ שרירי בגוף, ולתת לגוף לנשום באופן טבעי ולא מתוך דפוסים הסטוריים – איך לתת את תשומת הלב חזרה לגוף ולהרשות לו לאזן את עצמו, כמו שהוא יודע לעשות באופן טבעי.

זוהי טכניקה פשוטה וקלה. הקסם שיש בחיבור שבין כפות הרגליים לכל הגוף, והשימוש באמצעים פשוטים של מגע, שקט, נשימה, והרפייה, מביאים לתוצאות ממש מרשימות.

טוב, האמת היא שזה לא היה כל כך פשוט לייצר אותה, ותהליך העבודה דרש ממני (ומסביבתי) לא מעט. כאדם שכמעט אף פעם לא מביט בראי…. אני שבמשך 35 שנה נמנעתי מלהצטלם… והייתי מסתפק בנוכחות אינטרנטית של נמלה… פתאום נהפכתי למישהו שמאפרים, מלבישים, מצלמים …. ואז כל אחד יכול לראות ולזהות… ועוד אומרים לי על מה לחזור שוב ושוב, … ושוב … זה היה לי לא קל בכלל. אבל יחד עם האתגר להפוך את הטכניקה כך שהיא תתאים לצפיה בקורס אינטרנטי קצר יחסית, קפצתי למים האלה, ואני שמח על זה ועל מה שזה מאפשר, ומלא תודה לכל אלה שתרמו לתהליך העבודה בהרבה סבלנות ומסירות.

לפני כמה ימים ראיתי שוב את הקורס כדי לבחור לצרכיי שווק חלקים מהוידאו, ומצאתי את עצמי מרותק למה שאני אומר…. שזה נשמע מצחיק, אבל בגלל שעברו כבר כמעט שנתיים זה כבר לא הופיע לי כאילו זה אני מדבר אלי. ואולי בגלל כל השותפים הרבים לתהליך, אני יכול להגיד בפשטות שהפקנו קורס מדהים באיכות, ביופי ובמקצועיות שלו. ועכשיו הוא גם מוכר על ידי האוניברסיטה הנטורופתית הגדולה ביותר בארה"ב כלימודי המשך לבוגרי האוניברסיטה.

אז שתדעו : כפות רגליים זה מדליק ! ! !

 

מודעות פרסומת

מה למדתי בדרום אמריקה

בפוסטים הקודמים ספרתי על המורים שהיו לי בתחילת הדרך ועל מה שעברתי איתם ולמדתי מהם. ספרתי על נזיר הזן היפני, על אריקה המורה הראשונה שלי, ועל המורה הבדואי שלי מהגליל. בתחילת שנות השמונים, נסעתי לדרום אמריקה בניסיון לבנות לי שם חיים (מה שלא ממש הצליח לי, אולי בגלל שהייתי צעיר מידי), ובניסיון למצוא שם מורה או מרפא מקומי ללמוד ממנו.

בעיר הגדולה היה מאד קשה למצוא מרפאים אותנטיים, כאלה שבאמת ריפאו ולא רק מכרו חוויה של ריפוי לתיירים או לעשירים סקרנים. אז הרחקתי למקום אחר: כפרי, מאד פרימיטיבי, עני, מקום בו הכל נראה כמו לפני 300 שנה. פגשתי שם כמה מרפאים וחייתי בחברתם. למדתי מהם איך לשלוח את תשומת הלב לעולם של קסם ומסתורין.

היו שם הרבה אנשים שסבלו ממצוקות גופניות קשות, ללא שום סיכוי לקבל טיפול רפואי. אחד המרפאים החזיק בית יתומים. הוא גידל את הילדים וטיפח אותם מהתרומות שקיבל עבור הריפוי שנתן. הוא ריפא וטיפל, וגם לימד אחרים לעשות את מה שהוא עשה.

https://i1.wp.com/www.kapitari.org/wp-content/gallery/kapitari_gallery/peru-ayahuasca-kapitari-2011-0251-900x800.jpg

תמונה להמחשה מתוך האתר http://www.kapitari.org/

לא היה לי פשוט להיות חלק מהקבוצה שלו, כי הייתי לבן וכי גמגמתי את השפה. אבל בכל זאת שכנעתי אותו לסמוך עלי כי באתי בלי לרצות להרוויח – נתתי את שרותיי בחינם לכל האנשים בכפר שביקשו זאת. המרפא הסכים שאשתתף, ולאט לאט התחלתי לקחת חלק במה שהוא עשה עם הקבוצה שלו. במשך כמה ימים בחודש, בדרך כלל בשעות השקיעה, וכשהיה ירח מלא, נערכו טקסים שארכו לילה שלם. לפניהם עשינו עבודה על טיהור והיינו עסוקים בהכנות הדרושות לטקס, עד לאקט עצמו שבו השתתפו המרפאים והחולים יחד.

הטקס כלל ריקוד מונוטוני לקול תופים עם קצב שחזר על עצמו במשך שעות. האלכוהול ששתינו גרם לכך שלא תישאר מחשבה הגיונית בראשו של אף אחד.

קבלתי את הזכות להשתתף במעגל של הרוקדים והמרפאים, ובמשך תקופה חייתי בשתי מציאויות. האחת – מציאות של עליבות ועוני עם תנאים קשים ופחד, והשנייה – מציאות מדהימה של מסתורין וכח, אנרגיה וריפוי. במשך שמונה שעות רקדנו לקצב מדהים של תופים, כל אחד שתה משהו כמו ליטר אלכוהול תשעים אחוז, ונכנסנו למצב שהמרפא קרא לו 'לתת לספיריט לרכב עליך'. המונוטוניות של התנועה, המאסיביות של האלכוהול והכוונה החזקה של האיש שלימד אותנו, מחקו את המיינד שלנו.

מה שקרה שם למעשה זה שהוא הביא את תשומת הלב הגופנית של כל מי שהיו שם לרמה אחרת לגמרי ולעומקים מופלאים, שונים בתכלית מתשומת הלב היומיומית. כמה שהאמונה היתה גדולה יותר, כמה שהאלכוהול נשתה יותר והרגליים רקעו ברצפה מהר וחזק יותר, העוצמה של האנרגיה בגוף גדלה והשליטה של המיינד נחלשה. זה איפשר לגוף לזוז ולעשות דברים מתוך מצב תודעה שאפשר לקרוא לו טראנס או תודעה אחרת – מצב שבו גוף אחד מסוגל לעשות דברים מדהימים לגוף אחר.

המרפא עשה טקסים כדי "להזמין את ה spirits לרכב על התלמידים שלו". הוא קרא ל spirits בשמות, ויצר אווירה ששילבה טקסים מאפריקה, שאמניזם אינדיאני, סממנים של קתוליות – מיקס מדהים של מאפיינים מגוונים מאמונות שונות וממנהגים שונים. הכל כדי להשפיע על תשומת הלב של המשתתפים. במשך שעות ארוכות, גם החולים וגם המרפאים, הביאו את תשומת הלב שלהם למקום בו ניסים אפשריים.

https://i2.wp.com/img.socioambiental.org/d/209731-1/asurini_xingu_17.jpg

עוד תמונה להמחשה מתוך האתר http://img.socioambiental.org

אני זוכר בחורה צעירה שהזרוע שלה נשברה, התאחתה לא טוב, והיתה מאד עקומה. ראיתי את הזרוע שלה מתיישרת בדקות בתוך טראנס ריפוי כזה.

אולי כל זה נשמע רומנטי, אבל למעשה זה היה להיות חלק ממקום מאוד אפל. חלק גדול מהאנשים שריפאו והתרפאו היו נרקומנים, זונות, אלכהוליסטים… הרבה מהם אנשים שאוצר המילים שלהם לא עלה על חמש מאות מילים. לעסוק בריפוי עם אנשים כאלה היה מפחיד ומסוכן : החוויה של מוות אפשרי, במקום שבו כולם נאבקים על הישרדות וכולם צריכים ריפוי, היתה חוויה מאד מוחשית ומאד אינטנסיבית. הייתי חייב לנצל כל רגע.

לא היה לי את הרקע התרבותי והטקסי, לא את ההבנה של הסימבולים, ולא את העבר המשותף של האנשים שאיתם חייתי ולמדתי. אבל ראיתי איך תשומת הלב שלי משתנה ומתרחבת בלי הצורך באמונה, בלי הצורך בהבנה, רק מזה שהגוף קיבל פתאום את השרביט. הוא הפך לכינור הראשון והמוסיקה באמת באה ממנו.

 בהתחלה, כששתיתי, רקדתי ורקעתי, לא זכרתי כלום ממה שעשיתי או ממי שהייתי כשזה קרה. וכל פעם, אחרי שזה נגמר, היה לי כאב ראש נוראי במשך יומיים. מאז אני לא סובל ולא נוגע באלכוהול. אבל אחרי זמן, הצלחתי לשמור משהו מעצמי ומתשומת הלב שלי כדי לעקוב אחרי מה שקורה בזמן בו התרחשו הטקסים. מה שיכולתי לראות (למרות שאני עדיין לא באמת מבין את המושגים האלה) זה שזה לא ה "spirit שנכנס", אלא זה אני שהצלחתי להעתיק את תשומת הלב שלי מהמקום הקבוע והמסוים שלה למקום אחר שפתאום נעשה אפשרי. הבנתי שמכיוון שתמיד אני שם לב מאותו מקום, אני זקוק לבומבה איומה של אלכוהול, תנועה ומוזיקה כדי שאוכל להסיט את תשומת הלב שלי למקום אחר, למקום שבו אני פשוט נותן חופש לגוף שלי לעשות את מה שצריך. הבנתי שרק מכיוון שזה נחווה כל כך אחר ממי שאני רגיל להיות, אפשר לטעות ולחשוב שזה ה"משהו האחר" שמניע אותי ולא אני.

תוך כדי זה שהצלחתי להחזיק את תשומת הלב שלי למרות האלכוהול, ובאמת לשים לב מה אני עושה בתוך המהלך הזה, קבלתי מתנה אדירה: נוצר לי קיצור דרך מלא עוצמה וקצב שאיפשר לי את החופש לתקשר עם הגוף של אחרים. זה הבהיר לי שבשביל העולם שבו אני חי, עולם שאין בו טקסים ואלכוהול, אני חייב להבין איך לעבור ממצב של תשומת לב רגילה למצב של תשומת לב אחרת, שבה מתרחשת האפשרות לריפוי. זו מתנה שאני ממשיך לפתח עד היום.

במשך אלפי שנים מרפאים השתמשו באלכוהול, פטריות, קקטוסים, וסוגים שונים של סמים פסיכוטרופיים כדי לפתוח דלת לעולם בו ניסים יכולים לקרות. כשהייתי צעיר לא תפסתי את הנזק העצום שנגרם משימוש קבוע בחומרים כאלה. כשהגעתי לאותו כפר וחוויתי את זה על בשרי, הבנתי שלמרות שסצנות הריפוי האלה היו מאד מרשימות ומאד עוצמתיות, הן גבו מחיר כבד.

השימוש בפטיש גדול וכבד כדי לשבור מחיצה בתשומת הלב שלנו – מחיצה שדרכה ניתן לעבור מתשומת לב רגילה לתשומת לב מסוג שונה לחלוטין – שבר משהו גם בגוף של המרפא. המרפאים שפעלו כך חיו חיים קצרים וסבלו בעצמם מאינסוף בעיות ומחלות גופניות. הם לא הצליחו ליצור גשר בין שני סוגי המצבים, גשר שאותו הם יוכלו לעבור מבחירה. בריכוז, בשקט, בהתבוננות. בלי פטישים, בלי אלכוהול, ריקודים או סמים.

מה שחוויתי בכפר ההוא באותם חודשים היה משמעותי מאד למה שפיתחתי אחר כך. שם למדתי דרך חוויה איך ניתן לשים לב בצורה אחרת. איך אפשר להיות חד ועירני, לזהות ניואנסים של תנועה ותחושה בגוף של מי שמתרפא. שם פגשתי עוד צורה של היכולת ליצור אינטנסיביות גבוהה מאד של אנרגיה, והתוודעתי אל היכולת לנוע עם גוף של אדם אחר בצורה שתיתן לו את מקסימום היכולת להתרפא. היכולות האלה מושגות רק על ידי מתן תשומת לב שונה. זו המתנה שהופכת את המגע והתנועה למשהו עם כל כך הרבה עוצמה.

היום, יותר משלושים שנה אחרי, אני ממשיך להתאמן כל יום כדי להגיע לאותה רמה של חופש ותשומת לב. בלי העזרים הנלווים, אלא דרך יישומים של תשומת הלב שלי. אני בוחר לצעוד על הגשר: משקיט את המיינד, עובר לגוף ונותן לו לחוות את העולם ולהחזיק בשרביט. אני מוצא את המקום בו תשומת הלב שלי מתרחבת ומעמיקה כך שנוצר לי החופש שמאפשר לצעוד אל ובתוך הלא ידוע. שם, בתוך המסתוריות של בני אדם, ניתן למצוא את הכוח שיכול לרפא אותם. אצלי ואצלם.

ובמקביל אני מלמד אנשים לפתח דיסציפלינה, שבאמצעות שנים של אימון יוצרת דלת שאפשר לפתוח באופן מכוון. זה נראה פחות דרמטי ופחות מרשים מהטקסים והטראנסים, אבל האנשים שמצליחים ללמוד בדרך הזו נעשים בריאים יותר, צעירים וחזקים יותר. לפעמים גם יפים יותר, ולא נגמרים כבר בגיל שלושים. באמצעות הדיסציפלינה הזו ניתן להגיע לתשומת לב שיש לה כח מחזק ומרפא לכל מי שמעורב, ושאין בה מקבל ונותן.

 

למה תשומת לב? ועוד לגוף?

בגיל 17 הגעתי לתובנה שהעולם ואני עשויים מתשומת לב. היום, קשה לי להבין איך ולמה הגעתי לזה. אולי בספרים שקראתי היו רעיונות דומים, אבל התחוור לי לחלוטין שלחיות, באמת לחיות, אומר להגיע לרמה גבוהה של תשומת לב ולפתח אותה כל הזמן.

קשה לי לזכור מה באמת היתה המשמעות של תשומת לב אז, עבורי. אבל אני זוכר שהיה לי ברור שהטעם שיש בביצה מטוגנת איכותית הוא תוצאה של רמת תשומת הלב של מי שמכין אותה. זה לא שבשלתי באותן שנים. ממש לא. עברו הרבה שנים עד שהצלחתי לשדך בין תשומת לב לבישול, אבל היום כשאני מבשל אני עושה את זה כאקט מכוון שמפתח ומצמיח את תשומת הלב שלי.

היה לי ברור כבר אז שזה הדבר שאני הולך להשקיע בו את כולי. ומאותו זמן כל הרפתקה שנכנסתי אליה, כל תחום שרציתי ללמוד ולרכוש לעצמי התרחשו בתוך ההקשר הזה.

מה זה תשומת לב

כשאנשים מדברים על תשומת לב הם מתכוונים למשהו שיש לנו, שלפעמים אנחנו שולטים בו ובוחרים להפעיל אותו ולפעמים אנחנו קורבנות של החוסר שלו.

בדרך כלל אנחנו חושבים שתשומת לב היא תוצר של חשיבה. "אני צריך לחשוב כדי לשים לב". מה שאני מתאמן בו, מפתח ומלמד הוא תשומת לב שבאה מהגוף שלנו, שמכילה גם מחשבה אבל בעיקר את האפשרות לשים לב לתוך הגוף וסביב הגוף כאפשרות טבעית של הגוף. תשומת לב גופנית (body attention) היא החוויה של להיות חי. להיות בחיים. היא נוכחת בכל הגוף שלנו ומכוונת סביבנו כדי שנוכל לשרוד בעולם. אנו יכולים למלא את עצמנו בתשומת הלב, או לסגת ממנה ולהתמקד בשיח שמתנהל בראש שלנו.

תשומת לב גופנית היתה כלי זמין ואפקטיבי שאיבדנו כבני אדם. אנחנו יכולים וכדאי לנו להשיב אותו לעצמנו בחזרה. כל אקט אנושי יכול להיות מלא בתשומת לב או חסר בתשומת לב. אנחנו בוחרים אם ועד כמה לשים לב. מכיוון שתשומת לב היא ההקשר הרחב של חיינו, לא לשים לב אומר שאנחנו לא בדיוק חיים.

מה שניסיתי ללמוד מהמורים שלי זה איך הם שמים לב. מהר מאד הבנתי שאני יכול ללמוד את מה שהם עושים, להעתיק מהם את המתכונים, הפתרונות, או את הסגנון שלהם – אבל אז הלימוד שלי יהיה מוגבל מאד: אינפורמציה ללא המהות.

כשלמדתי מהמורה הבדואי שלי ניסיתי ללמוד איך הוא חווה את הגבעות בהן הלכנו, איך הוא קלט את האויר, את האדמה, את הצמחים, איך הוא נע בשלווה ובביטחון כאילו המקום הוא חבר שלו. מאריקה למדתי איך לשים לב לקושי רגשי וכאב עם כל אדם. כי רק מתוך מצב של תשומת לב ניתן לפתוח לאנשים את האפשרות לגעת בכאב וברגשות שלהם.

אני זוכר את הפעם הראשונה שנגעתי בכאב ונתתי לו לגעת בי. עברתי דרך רחמים על אותו אדם שבו טפלתי, דרך פחד שהוא לא ייצא מזה, דרך לנסות למצוא כל מיני פתרונות אינטליגנטים ואפילו דרך ייאוש וחוסר אונים שאין לי שום סיכוי לעשות עם זה משהו. עד שהצלחתי למצוא מקום בתשומת הלב שלי בו הכאב של האדם קורע אותי, אבל אני לא מגיב, אני נשאר שם. שקט. שליו. מוחלט. נושם. ולא זז משם מילימטר.

כל מורה וכל דרך שעברתי בה הרחיבו עוד ועוד את היכולת שלי לשים לב.

איך פחד וכאב קשורים לתשומת לב

רוב העבודה שלי לאורך כל השנים היתה עם כאב ופחד.

כאב ופחד הולכים ביחד. כי כאב מפחיד, ופחד לאורך זמן כואב. לרוב אנחנו חווים את שניהם במקביל. אז כשאני מדבר על כאב אני מתכוון לשניהם….

במאבק עם כאב כרוני נחשף מה אנחנו עושים עם תשומת הלב שלנו בצורה מאד חדה. מאד נוקבת. רובנו, כאשר כואב לנו, והכאב נמשך ונמשך, מוצאים טריקים ופטנטים למיניהם כדי להפסיק לשים לב למה שמציק לנו. אנחנו מתעלמים, מתגברים, משכיחים, מנסים לעבור למקום אחר בראש שלנו, והכל רק כדי לא לשים לב לכאב. אותו דבר קורה עם פחד.

אנחנו לא רואים בכאב ובפחד חברים. התרבות, החינוך, ומסגרות החיים שלנו לא מלמדות אותנו איך לחיות איתם. להיפך, התרבות שלנו מחנכת אותנו די בשיטתיות לתת תשומת לב מינימלית לכל מה שקורה מסביבנו ובנו, ולעומת זאת, כן לשים לב למחשבות שלנו – לדברים שאנחנו אומרים לעצמנו.

זה הופך את המאבק להחזיר לעצמנו את תשומת הלב הטבעית של הגוף, שאיתה נולדנו ואותה לאורך השנים איבדנו, למאבק לא פשוט. מבחינתי זהו מאבק מאוד כדאי ומאוד מהותי.

אובדן תשומת הלב לטובת המיינד

תשומת הלב העיקרית אותה איבדנו, לה אני קורא תשומת לב גופנית, היא היכולת של הגוף שלנו לחוות את עצמו ואת סביבתו בצורה ישירה ללא פרשנויות שבאות מההיסטוריה, וללא הסברים שבאים מהמיינד. אותה תשומת לב גופנית, אצל רוב האנשים, נעלמה בגיל מסוים ויחד איתה נעלמו הרבה דברים שרק הגוף יודע לעשות, כמו לצחוק בחופשיות, לא לקחת את עצמי ברצינות, להרגיש קל וחופשי ללא הגבלות, להיות מסוגל לנשום עד הסוף, לזוז בלי חשבון, לשחק, להתרפא, כל הדברים שהתאים בגוף שלנו יודעים יותר טוב מאתנו.

פיתחנו את השיח המילולי הפנימי שלנו לרמה שתופסת את רוב תשומת הלב שלנו – וזה גורם לנו לחיות במקום קטן בתוך הראש שלנו שממנו אנחנו צופים על הגוף שלנו ושל אחרים. שם יש לנו זוויות ראייה סופיות, מוחלטות ומוכרות, ומשם אנחנו שופטים טוב ורע נכון ולא נכון, בוחרים בחירות, עושים החלטות, ולא לוקחים בחשבון שמתחת ל"עליית הגג" הזו יש "בניין" שלם : יש גוף שמכיל לב, רגשות, צרכים, והוא מלא בפחד, בשמחה, באהבה ובכאב.

עמק הגובלינים - הטבע פיסל כאן כל כך יפה את הפרופורציות של "בניין" שלם מתחת לראש די קטן

עמק הגובלינים – הטבע פיסל כאן כל כך יפה את הפרופורציות של "בניין" שלם מתחת לראש די קטן

הנטייה שלנו לצוף מעל מי שאנחנו ולצפות בעצמנו במקום לחיות את עצמנו, גורמת לאובדן של תשומת לב גופנית. מה שאנחנו מאבדים כאשר אין לנו תשומת לב גופנית זה את החוויה הישירה של החיים עצמם.

הסיבה להידרדרות בתשומת הלב האנושית היא שלאורך אלפי שנים אנחנו עוסקים בלברוח מפחד וכאב ומצאנו שדרך הבריחה הטובה ביותר היא באובדן תשומת הלב שלנו. בלי לשים לב, אנחנו מייצרים סוג של הרדמה כללית פנימית שהתוצר שלה הוא שהגוף שלנו כבר לא חווה את המציאות. אנחנו מעדיפים לברוח מהמקום בו פחד וכאב נחווים בישירות ובמלואם אל מקום בו אנחנו יכולים לחיות בעולם שהוא פנטזיה, בעולם מנותק שהוא self made, שאנחנו השליטים של מה שיקרה בו. אבל כדי שזה יצליח לנו אנחנו צריכים להתכחש לכל מה שבאמת קורה לנו מהצוואר ומטה.

ברגע שהגוף באמת שם לב, הוא ער לזה שהוא חי, ובהכרח ער לזה שהחיים הם זמניים, שאנחנו פגיעים, שקל מאד למות, ושיש לנו זמן קצר להיות כאן. הישירות והעוצמה של העמידה מול המוות מזכירות לנו שאנחנו פיזיים וזמניים. הנטייה שלנו להתעלם מכך מונעת אותנו מהחיים. מאז שעזבנו את הסוואנה לטובת הבית, אנחנו עושים הכל כדי להרחיק, להעלים או להתעלם מפחד וכאב. והצורה הטובה ביותר לעשות זאת זה להתנתק מתשומת הלב הגופנית שלנו. אם אני לא מסתכל למוות בעיניים – סימן שהוא איננו.

להעביר את תשומת הלב לגוף – להרשות לגוף לשים לב ולתת לו לרפא את עצמו כמו שהוא יודע ויכול

במשך הרבה שנים של עבודה עם קליינטים, נאבקתי על לא לעשות להם אלא לעשות איתם. לרוב, לאלה שמגיעים אלי חסרה תשומת לב גופנית ועל מנת ללמוד אותה הם צריכים אינטנסיביות של חוויה שתמשוך את תשומת הלב שלהם מהמקום בו היא סגורה ומקובעת בראש – במיינד, אל הגוף עצמו.

ככל שאני קשוב יותר לגוף של האחר, ככל שהתנועה והמגע שלי לא באים מידיעה, מאינפורמציה, הרגלים ונסיון להסביר, אלא מתשומת הלב הגופנית שלי שמכוונת ורוצה לתקשר ולפגוש את הכאב, הפחד והקושי שיש לאדם בגוף שלו, כך האדם שמולי מסוגל לרכוש לעצמו את תשומת הלב הזו, תוך כדי שהוא לומד ישירות מהגוף שלי.

הגוף ותשומת לב גופנית יודעים איך להסתדר ולחיות עם כאב ופחד. אמנם לא כשהם מאד אינטנסיביים ולמשך זמן ארוך, אבל רוב הכאבים האפורים שלנו, אלה שלא מסכנים חיים, נגרמים בדרך כלל מדברים לא נעימים שאנחנו עושים לעצמנו: רוטינות, לחץ, כיווצים, חוסר נשימה, עיסוק אינטנסיבי במה שאנחנו דנים בו עם עצמנו, ועוד. הכל, מחוסר תשומת לב.

אם אנחנו לומדים לשים לב בצורה שמאפשרת לגוף לפעול בחופשיות ולהתמודד עם הקשיים שלו, אנחנו נמצא שהגוף יודע להבריא הרבה יותר טוב מהשיחה הפנימית שלו. ביעילות הרבה יותר גדולה, ובמהירות הרבה יותר גדולה.

ולסיכום

רוב מה שאני מלמד הוא לשנע את תשומת הלב מהשיחה הפנימית שעובדת אצלנו ללא הפסק לתשומת לב גופנית, ערה וחיה. הגוף הוא זה שיודע להתמודד עם פחד וכאב וכל מה שהוא זקוק לו זה את במת תשומת הלב שנלקחה ממנו. זה לא מאבק קל אבל הוא לא בלתי אפשרי. וכשאנחנו לא מתבצרים במיינד שלנו אלא מצרפים אותו למאבק (כי גם המיינד הוא אספקט של תשומת הלב שלנו), אז הוא עוד יותר אפשרי. למאבק הזה בחרתי להקדיש את רוב המאמצים שלי.

המורה הבדואי שלי

בסוף שנות השבעים גרתי ליד טבעון. הקליינטים הראשונים שלי הגיעו אלי לשם או לקליניקה הקטנה שהיתה לי בחיפה. באותה תקופה סבלתי מכאבי בטן חריפים שתקפו אותי וייסרו אותי מאד. כאבים שלא ניתן להם שום אבחון. לא היה ברור מה המקור להם.  כל מה שידעתי על ריפוי, ואפילו על ריפוי בצמחים וניסיתי לעשות בעצמי – לא עזר. הרופאים לא ידעו איך לעזור לי.

למזלי, שמעתי מקליינטית שטיפלתי בה על מרפא בדואי בגליל שעושה ניסים ונפלאות. הגעתי אליו כדי לבקש עזרה.

זה לא היה לא טבעי בשבילי כי קודם חייתי על החוף בסיני בין בדואים, ומשהו בחיים של הבדואים תמיד משך אותי. כשחייתי איתם השתמשתי בכישורים שלי כחובש וכמרפא מתחיל, וזה נתן לי הרבה כבוד בעיניהם. הרגשתי מאד בבית איתם. נהניתי להיות איתם. לא מפליא לכן, שהרבה מהקליינטים שלי באותה תקופה כשגרתי ליד טבעון, היו בדואים מהאזור.

המרפא הבדואי שעליו שמעתי גר בכפר קטן בין נצרת לטבריה. כפר שהיום כבר נראה כמו עיר, אבל גם אז לא היה פשוט להתמצא בו. בשנים ההן היחסים בין יהודים לערבים לא היו טעונים כמו היום, להסתובב לבד ולהרגיש רצוי בכפר ערבי לא היה עניין מיוחד.

כשהגעתי לבית שלו, חיכיתי באולם ענק יחד עם עוד 40 איש שהיו ביניהם ערבים מנצרת, בדואים מהאזור ויהודים מזרחיים מכל הארץ. הרגשתי שאני בולט שם בגלל העיניים הכחולות שלי והמראה האשכנזי שלי… חיכיתי עם כולם. מדי פעם הציעו לנו קפה ועוגיות . כשנכנסתי לחדר לפגוש אותו ראיתי גבר גדול מאד ושמן, עם קול בס עמוק וחזק, ועם מבט מאד נוקב. הוא שאל אותי לשמי, ועשה איזשהו תרגיל שהזכיר לי גימטריה תוך שהוא משתמש בקוראן. עד אותו זמן לא ידעתי שגם מוסלמים עושים דברים כאלה. ידעתי רק על קבליסטים. הוא אמר לי כל מיני דברים עלי, על המשפחה שלי ועל מה שאני עושה. הוא אמר לי שאני יודע בדיוק איפה כואב לאנשים ולא מפספס את זה אף פעם. וירד עלי, פשוט כך, בצורה מאסיבית, על זה שאני לא עושה את מה שאני באמת צריך לעשות : שאני לא מפתח את היכולות שלי בתחום הזה באופן מלא. הוא אמר את כל זה מתוך תפיסה מאד דתית, ובדגש על היחסים שלי עם אלוהים. הוא גם שאל אותי על האמונה שלי, והתייחס לכל מה שקורה לי בחיים מתוך הקשר של אמונה. כששאלתי אותו אם הוא מדבר על יהדות או על דת אחרת הוא אמר שלאלוהים לא משנה איך קוראים לזה. ושלמעשה, אני לא משרת אותו, את אלוהים, כמו שצריך. אחרי שהוא צעק עלי במשך דקות ארוכות, הוא נתן לי זרעים ואמר לי לערבב אותם עם דבש ולאכול מהם פעמיים ביום. הוא אמר לי לחזור אליו לאחר שבועיים.

יצאתי מהפגישה איתו די סקפטי כי הייתי קטן אמונה, וכל הרעיון של דתות, מכל סוג, מאד לא מצא חן בעיני, אבל לקחתי את התרופה שהוא רקח לי ותוך שבוע התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב.

בשבועיים האלה הייתי מאד עסוק בחשיבה ובהתבוננות על המושג אמונה. אמונה ללא קשר לדת מאורגנת אחת או אחרת, אלא על אמונה שמתמקדת ביחסים שלי עם הבריאה.

לאחר שבועיים חזרתי אליו הרבה יותר בריא וחזק (אפילו העליתי 2 קילו) ועם בהירות גדולה יותר על איפה אני עומד בקשר עם האמונה שלי. בשיחה שהייתה לי איתו הוא הבהיר לי שכל מה שהוא עושה זה להשתמש בכח של האמונה : שככל שהאדם מאמין יותר – כך לריפוי שהוא נותן יש אימפקט חזק יותר והתוצאות גדולות יותר.

במשך מאות שנים הבדואים היו מעורבים בכל התנועה של תרופות מסין לאירופה. הם לא היו רק בלדרים. הם גם רכשו ידע מאד עשיר בתחומים האלה. והוא היה צאצא של הידע הזה. הוא היה בקי בכל מה שקשור לתזונה ותרופות, והיתה לו הכרות עמוקה עם רפואה קדומה שניזונה מהשפעות שמקורן במצרים,  הודו, תורכיה, ואפילו סין. אבל מעבר לזה, מה שהוא עסק בו זה ריפוי באמונה. הוא לא רק גרם לאנשים מאמינים להשתמש באמונה שלהם כדי להבריא, אלא גם יצר מאמינים מלא-מאמינים. הוא הזמין אותי לבוא לעבוד איתו, והציע לי לטפל בכל מי שבא אליו עם כאבי גב או עם כאבים בשרירים. קבלתי מזרון על הרצפה בחדר שהוא עבד בו, וכך עבדנו שנינו משש בבוקר עד שמונה בערב, מלבד הפסקות לתפילה. הוא היה מקבל קרוב למאה אנשים ביום. חלקם לדקה או שתיים, אחרים לשיחה ארוכה.

הוא היה אדוק מאד. למרות הסוכרת שהיתה לו ועודף משקל רציני הוא עלה לרגל, ממש בהליכה ברגל, מהכפר שלו בגליל עד למכה ובחזרה. לטענתו, רק בזכות כוחה של האמונה הוא הצליח בכך.

דברנו בינינו בעברית, עם הזמן הערבית שלי קצת השתפרה, אבל אני ממש לא טוב בלימוד שפות, אז רוב התקשורת בינינו היתה בעברית. בחודשים שהייתי איתו היינו יוצאים לחפש עשבי מרפא בגבעות מסביב לכפר. למדתי ממנו המון על צמחי הארץ. היינו הולכים שעות בין הגבעות בגליל, אני ראיתי עשבים וקוצים והוא ראה אוכל. למדתי ממנו איך אפשר לשרוד בשטח. כמה פעמים הוא לקח אותי איתו לשכם לקנות מחנויות קטנות בקסבה את התרופות הספציפיות שהוא היה צריך, ושם פגשתי את מה שהיום כבר לא נגיש לישראלים (ואולי כבר לא נגיש בכלל) : את התרבות שהיתה כאן לפני התורכים, האנגלים, היהודים…. את היופי הנעלם שרק הנוודים פוגשים בארץ שיש בה מעט אנשים.

בחודשים שעבדתי עם קליינטים שהוא נתן לי, ראיתי אותו משתמש בכח של אמונה כדי לרפא. מה שלמדתי זה שהמון מהסבל האנושי מיוצר על ידי האדם עצמו. ראיתי בבהירות איך סרטים שאנחנו מריצים בראש שלנו, כעסים, שנאות, פחדים, חשבונות פתוחים ועלבונות – מביאים אותנו למצב שאנחנו פוגעים בעצמנו באופן נואש. ראיתי מול עיניי את הנזקים הפיזיים של אותן תקיעויות מופיעים כמחלות, כאבים כרוניים וסוגים שונים של סבל ומצוקה.

ראיתי אותו ניגש לאנשים ששרויים עמוק בתוך מצוקות כאלה ויוצר סיטואציה סופר דרמטית ומאד אינטנסיבית עבורם, ובמקביל מעיר בהם אמונה גדולה במשהו גדול יותר מעצמם.

במשך כל הזמן הזה לידו ראיתי ניסים רבים קורים – אנשים שמשנים מצב חוויתי במאה שמונים מעלות תוך דקות ספורות. אבל גם ראיתי את החולשות של הגישה הזאת, של ריפוי באמונה, כי האנשים שאיתם הוא הצליח מאד היו אלה שלא רק האמינו שהוא יכול להצליח איתם, אלא אלה שהאמונה היתה חלק תשתיתי בחייהם. אלה שאמונה היתה הדרך שלהם להיות מחוברים למציאות ולחיים. וזה מה שאיפשר לו להגיע אליהם. ככל שהאנשים היו מודרניים יותר, אינטלקטואלים יותר, ועסוקים בהבנה ותובנות – היה לו הרבה פחות אימפקט עליהם.

היכולת שהיתה לו לקרוא לתוך אנשים במהירות גדולה ולדעת לדבר בשפה שלהם, לדוג בתוכם את האמונה גם אם היא נכה, צולעת או גוססת, ולבנות משהו מתוך זה, אפילו באופן זמני – הייתה מרשימה בצורה לא רגילה.

תמונת המחשה (זה לא אני ולא הוא בתמונה) התמונה מ – https://sinaisafari.wordpress.com

הבנתי דרך העבודה איתו שאני חייב שתהיה לי היכולת לצעוד לתוך הלא ידוע. לתוך האינסופי שמעורר את התחושה של התרחבות. של אמונה או של משהו גדול יותר מהגבולות הרגילים שכולנו מחזיקים בדרך כלל. עד היום אני ער לזה בזמן שאני עובד עם אנשים. האתגר שלי הוא לבוא במגע עם זה בתוך עצמי. לחוות את זה. ומתוך זה לפעול. מתוך זה ללמד.

מה שהיה שם לא היה שמאניזם פופולארי, ולא היה בזה טיפה של ניו-אייג'. זה היה בדואי לחלוטין. בחלק מהטיפולים שלו הוא השתמש בברזלים מלובנים שהשאירו צלקות קשות על גופם של המטופלים. למשל, כדי לרפא דלקת חריפה באישייאס הוא היה עושה שתי כוויות – אחת בגב התחתון ואחת בגב כף הרגל עם ברזל מלובן או עם חתיכת בד מגולגלת. לאחר האקט של הכוויה הוא היה שם על זה עלים של לימון או גפן ויוצר מוגלה במקום, ואז במשך חודש ימים דואג שהפצעים יפרישו מוגלה כל הזמן. אם מתעלמים מהצלקות האיומות שנשארות אחר כך זה היה אחד הטיפולים הכי אפקטיביים שראיתי בדלקת חריפה. זהו סוג של טיפול שאיפשר לי לראות איך ניתן לעודד את הגוף להבריא דרך שימוש במערכת החיסונית שלו. מדובר בידע שמקורו מאד קדום, ושבעבר היה נגיש לבני אדם ומאד נפוץ בזמנים שלאסתטיקה היתה משמעות אחרת, והצלקות התפרשו כסיבה למתן כבוד למי שנשא אותן.

מהמורה הבדואי שלי לא למדתי במה להאמין, למדתי לגעת ולדעת בעומק החוויה שלי שאני יכול לעבור את כל הגבולות שלי כל הזמן. הוא דרש ממני להיות בשיאי. הוא דרש שתשומת הלב שלי לא תתחבא במוכר ובידוע אלא תתרחב לתוך מה שלא ידוע לי. לתוך האמונה שיש כח שמאפשר ריפוי. הוא דרש ממני לחוות אותו, ולתת אותו.

אחר כך, כמורה בעצמי, עשיתי המון טעויות כשניסיתי לעשות עם התלמידים שלי את מה שהוא עשה איתי ועם הפציינטים שלו. עוצמה, ישירות ורשות למרפא לעבור דרך כל המחסומים מתקבלים ברצון ואפילו מובנים מאליהם בתרבות הבדואית, שם הם מתקבלים כאקט של כבוד ואהבה. אבל בתרבות המערבית שלנו זה ממש לא כך. לא לקחתי את זה בחשבון ושלמתי על זה ביוקר. אבל זה חייב אותי למצוא את הנתיב שלי. את זה שיתאים לאנשים שאיתם עבדתי ואיתם אני עובד היום.

אני אסיר תודה לו על זה, ומשתמש עד היום בהרבה ממה שלמדתי ממנו. אין לי ספק שזה מה שנתן לי את הבסיס לפיתוח שיטת גרינברג, ואת הבסיס לתפיסה של  body attention. זה מה שהראה לי עד כמה יש לאנשים גם את הכח להזיק לעצמם, וגם את הכח לרפא את עצמם. זה מה שהראה לי עד כמה יש לנו מה ללמוד על מי אנחנו.

וגם כיום, כשאני מביט לאחור ומביט קדימה, אני שמח לחזור להיות בישראל, במקום שמעורר בי את הקרבה למקורות ההשראה שהוא נתן לי.

פחד, כאב והומור

באחת התגובות לפוסט הקודם שלי התבקשתי להרחיב אודות אחד מהמשפטים שם. כתבתי שם, בין היתר, שאריקה הראתה לי שכאב לא אומר שאין מקום להומור, שהם יכולים להיות ביחד. משום כך החלטתי לחרוג מסדר הארועים ההיסטוריים ולכתוב על הקשר ביניהם.  חשוב לי להדגיש שהומור זו לא הדרך היחידה, זו רק אחת אופציות להתמודד עם פחד וכאב. לי אישית, האופציה הזאת היתה קשה במיוחד…. כי יש לי נטיות דרמטיות. כי תמיד היה לי קל יותר להיות עצוב מאשר לצחוק ולשמוח… כך שהומור באמת אתגר אותי…..

האתגר הכי גדול בהתמודדות עם כאב ופחד זה למצוא נקודת התייחסות שהופכת אותם לכח תומך, לחברים, לעוצמה חיובית, למשהו שפותח אופציות חדשות ויוצר מרחבים חדשים לאופן שבו אנחנו חווים את עצמנו.

בהומור יש עוצמה וכוח והוא יכול לשמש כלי שמאפשר לעכל פחד וכאב ולהפוך אותם למזון שמעצים, מבריא ומחזק.

אני זוכר את עצמי נאבק עם פחד וכאב מאז ומתמיד – לעיתים מצליח לנצח אותם ולחיות בלעדיהם, לעיתים מוכה על ידם והופך לעפר ואפר, ולעיתים, וזה הכי מעניין, מצליח לחיות איתם בשלום כמו עם חברים ומרוויח מהעוצמה שיש בהם.

איך בדיוק זה קורה ? אחת מהצורות היא כאשר הומור נכנס לתמונה.

זה הכח שיש להומור – היכולת לא לקחת את זה, מה שזה לא יהיה, ברצינות.

היו זמנים בחיים שלי שהייתי מאד קרוב למוות ושם הנטייה האישית שלי היתה, לפחות בהתחלה, לקחת את זה מאד ברצינות. רצינות הופכת פחד לפאניקה, ואת הכאב היא הופכת לדרמה גדולה.

לפני כמה שנים, כשהתפוצץ לי האפנדיציט, חוויתי את אחד הכאבים הכי מאסיביים שהיו לי בחיים. הגעתי לבית חולים עם דלקת קשה מאד בבטן, עם אפנדיציט מפוצץ ודי קרוב למוות. ידעתי, בגלל הרקע שלי, מה באמת קורה לי, והבנתי לחלוטין שיש סיכוי סביר שלא אשרוד את הלילה. עברתי שלוש שעות של המתנה לניתוח. מחכה ומרגיש איך הדלקת בבטן מחריפה בכל רגע. שכבתי על המיטה בחדר מיון ובגלל שזה חדר מיון בספרד גם לא נתנו לי מורפין, רק משהו קל נגד כאבים כמו אקמול… ואני שוכב לי שם עם הכאב הזה ועם הידיעה שאם הם לא מנתחים אותי במהירות הם הורגים אותי. עם סיטואציה כזו שיש בה כל כך הרבה פחד וכאב, מצאתי בבת אחת את המקום שיכולתי לצחוק עם עצמי ועם האנשים שהיו איתי שם. קלטתי ששום דבר לא בשליטה שלי. מלבד מה שאני יודע לעשות עם עצמי. ואז… האסימון ירד לי. הרפיתי את כל השרירים בגוף שלי, נשמתי ממש עמוק, כי אולי זאת הנשימה האחרונה שלי, נכנסתי לשקט הכי עמוק שאני יכול, והייתי במצב של לסמוך לגמרי על העולם כי גם ככה הוא ממילא יעשה בי מה שהוא רוצה. במצב הזה חוויתי שגם הפחד וגם הכאב הם רק חלק ממני. הם לא רומסים אותי. אני התרחבתי ככה שאני מכיל אותם.

היכולת למצוא הומור בתוך סיטואציות כאלה מאפשרת טרנספורמציה – במקום טראומה מופיעה הזדמנות לחיות עד הסוף, במאה אחוז.

המוות שלנו כשיחליט לבוא – יגיע : לא משנה מה נעשה, ולא משנה באיזה בית חולים נהיה מאושפזים  ומי יהיו שם סביבנו.

הנוכחות של המוות מביאה את הדבר הכי כואב – את הכאב של האובדן של כל מה שאהבנו, ואת הפחד הכי מפחיד – שלא נראה, ננשום או נהיה עוד. אם זה נמשך מספיק זמן והנוכחות של זה לא פירקה אותנו, אפשר למצוא את המתנה של הומור בתוך החוויה הזו של כאב ופחד.

זה לא שהומור מציל ממוות, אבל הומור מאפשר לא לסבול ממנו כל כך עד שהוא בא. כשיש לנו הומור תוך כדי חוויה מפחידה וכואבת זה מאפשר שהחוויה לא תתקבע כטראומה בזכרון שלנו ובגוף שלנו.

אני כבר ארבעים שנה מלמד אנשים לעשות טרנספורמציה עם הכאב והפחד שלהם ואני עושה את זה במגרש שבו העוצמות האלה חיות – שזה בגוף שלנו. אני מלמד אנשים לאפשר לעצמם לחוות פחד וכאב לא במקום שבו לוקחים אותם ברצינות אלא במקום שיכול גם לצחוק במקביל. המקום הזה הוא הגוף שלנו.

צחוק הוא אחד הביטויים של הומור. כשאתה צוחק – משהו בך הפסיק לקחת משהו ברצינות באותו רגע : העיניים תופסות את הזווית המצחיקה של הסיטואציה, הסרעפת נעשית רפויה כי עולה בה צחוק שבא מהבטן, הנשימה מתרחשת באופן אחר שמניע ופותח את המרחב סביבנו. הומור נותן אפשרות לגוף להניע את האנרגיה שלו מלמטה למעלה ובחזרה.

אחד השיעורים המהותיים בהם התאמנתי לאורך השנים הוא למצוא ולהכניס הומור. למצוא את המקום בו פחד כאב והומור מתקיימים בגוף באותו זמן. לא לקחת את עצמי ברצינות תהומית וכבדה. לתת לדברים ללכת וליפול לתוך העבר ביתר קלות. למצוא קלילות ויכולת משחק עם הדברים הקשים של החיים.

אתמול עבדתי עם איש פגוע ראש שהיה לו נורא קשה ללכת. אז רקדתי איתו, וזה היה לו קל. ללכת הופיע לו כחשוב, רציני, משמעותי, כמו משהו שהוא מוכרח להצליח בו ויהי מה. כשרקדתי איתו והייתי ליצן לצורך העניין, הוא התגלגל מצחוק מהשטויות שלי, ולא שם לב באיזו קלות הוא מתנועע על האדמה. וגם כשהראיתי לו כמה זה קל הוא המשיך לצחוק בגלל שהוא קלט עד כמה ברצינות הוא התייחס להכרח ללכת.

כאב ופחד היו ויהיו תמיד. אני כאדם אפגוש אותם עד מותי ללא הפסקה. ההרפתקה האמיתית בתוך המאבק הזה היא להוריד את הכבדות והחשיבות שאנחנו נותנים לעצמנו וליצור הומור. ואגב, זה גם מאפשר לתת את זה הלאה לאנשים אחרים סביבנו, כי לא רק כאב ופחד מדבקים – גם צחוק והומור מדבקים.

אריקה – המורה הראשונה שלי

אריקה קנולר היתה המורה הראשונה שלי. אישה מיוחדת ומרשימה, שתרמה לחייהם של הרבה מאד אנשים. היא נולדה בהולנד, ובזמן מלחמת העולם השניה, במשך שלוש שנים, הוסתרה על ידי פסיכיאטר מאמסטרדם. מאוחר יותר היא נישאה לו. 

אריקה הצילה אותי. באתי אליה מחפש, מלא בכאב שכבר היה שם קודם והשירות בצבא רק החריף, ובעצב שהיכרתי עוד כילד. עד היום לא ברור לי למה, אבל אריקה "אימצה" אותי ופתחה לי דלתות: גם בי, גם לעולם חדש ומרתק, ואפילו את זו של הבית שלה, כשהזמינה אותי לגור אצלה כשמצאתי את עצמי בלי בית.

 שום דבר לא היה "נורמאלי" או מקובל אצל אריקה. היא חיה כמו היפית, וזה התאים לי מאד. הרהיטים בבית היו מזרונים ומחצלות שנפרשו על הרצפה, על הקירות היו באטיקים, בדים הודים ותמונות סוריאליסטיות, באויר היו ריחות של קטורת ופאצ'ולי, ותמיד נרות דולקים ומוזיקת סיטאר ברקע.

אריקה קנולר בגיל 84, צולמה ב- 1998

תנועת ה"ניו אייג'" התחילה להיות פופולארית במערב באותם שנים, ודברים חדשים, חסרי בסיס מדעי, נעשו נוכחים וקבלו משמעות וערך. אריקה היתה אחת הדמויות שייצגו את זה בחיפה. היא הביאה לארץ את שיטת הגשטאלט, וגם עסקה בשיטת ריפוי שנשענה על מדיטציה ספירלית, שיטה שפיתח אמריקאי בשם ברו ג'וי, שמשלבת מדיטציה, נשימה, ועבודה על מרכזי אנרגיה וצ'אקרות מחוץ לגוף. בסביבתה של אריקה היו אנשים שעסקו בפסיכותרפיה ובודהיזם, מדיטציה ומוסיקה, תיקשור שמשתמש בטארות והילות … עולם שלם, עשיר ושונה נפתח לי דרכה, הכרתי אנשים מיוחדים וגישות מיוחדות.

 אריקה עבדה ולימדה פרטנית ובקבוצות. כמטופל שלה, כאב ועצב זה מה שהעסיק אותי. דרכה, כאב הפך גם למשהו יצירתי. יכולתי לא רק לכאוב אלא גם להשתמש בכאב כמנוע שדחף אותי להתקדם. אריקה הראתה לי שכאב לא אומר שאין מקום להומור, שהם יכולים להיות יחד. היא לא דיברה על זה, אבל היא חיה כך, כי למרות שבעבר שלה היה כל כך הרבה קושי וסבל, היה בה הומור. ככל שמצאתי שאני יכול לתת לאחרים בצורות יותר אפקטיביות – מה שחוויתי ככאב עבר טרנספורמציה והפסיק להופיע כסבל.

 במשך שלוש שנים הייתי שוליה של אריקה. אולי איך שהיא התרשמה מהדרך שעשיתי בתור מטופל, הביא לזה שהיא הזמינה אותי לעבוד איתה – להיות אסיסטנט בעבודה שלה עם אחרים. יחד איתה הייתי מכין את החדר לעבודה, עושה את כל הדברים הטכניים, מסייע בתרגול ומעביר חלקים במפגשים. היו לנו שיחות ארוכות על מהות הריפוי שאנחנו עושים. היום אני רואה איך היא בחרה לסמוך עלי, ולא חשוב כמה צעיר, מבולבל ולא בטוח הייתי.

 אריקה לימדה אותי לעבוד ללא שום מגע בגוף. רק סביבו. זה היה מדליק לאללה. בבת אחת נהיה לי ברור שהאימפקט של  מה שאני מצליח לעשות נשען על היכולת שלי להיכנס למדיטציה, ולכוון את תשומת הלב שלי לאדם שבו אני מטפל. במיוחד כשלא נגעתי. ראיתי שכמה שאני נכנס לזה יותר, אני מצליח להכניס גם את המטופל שלי לאותו מקום ודברים טובים קורים.

 אריקה נפטרה בשנת 2008, בת 94. לא פגשתי אותה הרבה שנים, אבל מידי פעם הייתי שומע סיפורים, שהראו לי שאריקה נשארה נאמנה למי שהיא: לחופש, לחוויה של "להיות בחיים". לפעמים סיפרתי לאנשים קרובים לי על אריקה. הם אמרו שאפשר לשמוע עד כמה היא היתה חשובה בחיי. וזה נכון, הנוכחות שלה באותה תקופה בחיי היתה מהותית בעיצוב הדרך שלי. הרווחתי ולמדתי ממנה כאדם; סקרנות והומור, מוכנות להתנסות בכל דבר, ופתיחות אמיתית להכל. ומעבר לכל אלה, אריקה היתה מאוד משמעותית בבניית התובנות שלי על כאב, הנושא הכל כך מרכזי בכל מה שאני מלמד ועוסק בו כבר כמעט 40 שנה, והיא אחת מאלה שלימדו אותי לעשות לו טרנספורמציה.

אני זוכר את אריקה בהמון הערכה, ועם הרבה כבוד ואהבה למי שהיא היתה עבורי.

 

איך זה התחיל?

 

חברים בקשו ממני לספר פה בבלוג איך הגעתי לעסוק במה שאני עוסק ואיך שיטת גרינברג התפתחה מתוך זה. זה נשמע לי רעיון טוב, אז אקדיש לזה כמה פוסטים. הנה הראשון :

——

כל אחד יודע בשלב מסוים לאן הלב שלו הולך. מה הוא הולך לעשות עם החיים שלו, מה הדבר שהכי מושך אותו לעשות. לי זה קרה ערב אחד, כשהייתי בערך בן 17 ושמעתי על נזיר זן יפני שמלמד מדיטצית זן במוזיאון לאמנות יפנית בחיפה.

אני אחד כזה שקורא כמה ספרים ביום ועל זן קראתי כבר אז לא מעט – אז הייתי סקרן לפגוש את הנזיר הזה. כשהגעתי לשם ראיתי שכל אלה שבאו היו בגיל של ההורים שלי פלוס. כולם רציניים, מכובדים, חשובים כאלה. אני נראיתי כמו היפי, נער זרוק בן 17. כששאלתי מה עושים אמרו לי תעשה בדיוק מה שעושה הנזיר ההוא. תחקה אותו. הנזיר התיישב מול קיר בישיבה של חצי לוטוס והיה בשקט. וזה גם מה שכולם עשו. בהו בקיר. אז ישבתי שם ובהיתי בקיר כמו כולם. זה לקח עשרים דקות תמימות. כאבו לי הרגליים בטרוף והראש שלי רץ לכל הכיוונים. כולם היו בשקט. היה לי נורא משעמם. אז התחלתי לתכנן איך להסתלק בלי להפריע. אבל נשארתי. אחרי 20 דקות צלצל הפעמון, כולם קמו והלכו כמו ברווזים כי נרדמו להם הרגליים ואז…. הם התיישבו עוד פעם !

חשבתי שאני משתגע. עכשו הרגליים התחילו לכאוב לי הרבה יותר מהר. הייתי בחוסר שקט. הרגשתי שעמום וכאב איום ברגליים. ואז אחרי איזה זמן שישבתי ככה – פתאום הכל נעלם. הייתי במקום לגמרי ריק ולגמרי מלא ובלי שום גבולות. זה היה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. הייתי בתוך זה דקה או יותר ואז שוב צלצל הפעמון. הפעם קמתי בלי כאב ברגליים ולגמרי מרחף באוויר מהחוויה שעברתי.

זה לא קרה לי שוב. גם כשחזרתי לשם וניסיתי לשחזר את זה – זה לא חזר. אחרי כמה פעמים הפסקתי לנסות. אבל החוויה הזו השאירה בי ידיעה ברורה ועמוקה למרות שלא היו לי הוכחות: שהעולם עשוי מתשומת לב. שתשומת לב אנושית היא חומר הגלם של הקיום האנושי. מאותו רגע לקחתי על עצמי את ההרפתקה של לפענח את זה. זה הפך להיות הדבר הכי מעניין והכי מרתק בשבילי. הייתי ממש נרגש כשהבנתי שמאחורי כל דבר שאנחנו חווים ועושים כבני אדם, אם נסתכל מספיק עמוק, גבוה או רחב נמצא את תשומת הלב שלנו.

 זמן קצר אחר כך התגייסתי ונשלחתי לקורס חובשים. שם התחיל הרומן שלי עם פחד וכאב.

עד אז לא באמת פגשתי פחד וכאב של ממש. אבל בתור חובש ובמהלך עבודה בבתי חולים פגשתי מוות, אובדן וכאב נורא. גם גופני וגם לא גופני. חוויתי אימה גדולה בעצמי ואצל אחרים. זה איפשר לי לראות שמה שמעצב לנו את תשומת הלב זה מה שאנחנו עושים עם הפחד והכאב שאנחנו חווים בחיים.

בתוך המפגשים האלה הבנתי דבר נוסף וזה שכאשר מישהו אחר זקוק לי זה מגייס את תשומת הלב שלי הכי חזק ומפיק ממני הכי הרבה רצון ועוצמות. ראיתי שכשאני לבד עם עצמי זה כל כך הרבה יותר אומלל, עלוב, חלש, לא מפתה – כי זה רק אני עם עצמי. חוויה של דד-אנד  ותו לא. אבל כשמישהו מולי עובר חוויה אינטנסיבית של פחד או כאב אני עובר את הגבולות של עצמי ומתגייס לעזור לו בלי שאלה בכלל. בשלב הזה הבנתי שהדרך שלי לפתח את תשומת הלב שלי עוברת דרך לתת לאחרים. להתמודד יחד איתם עם הכאבים והפחדים של החיים.

וכך, באמצע שנות השבעים, התחלתי ללמוד סוגים שונים של ריפוי. נסעתי למקומות שונים בעולם והייתי שולייה או תלמיד של מרפאים מסוגים שונים. על מה שקרה באותן נסיעות וביניהן אספר יותר בפוסט הבא.